כשהיינו ילדים, זכרתי את ימי ההולדת של רוב התלמידים בכיתה שלי. בזה כשלעצמו אין שום דבר יוצא דופן, ומה שמוזר הוא שלצערי אני סוחבת איתי את המידע הזה עד היום. כל מיני אנשים שלא פגשתי כמעט 20 שנה צרובים לי במוח באמצעות יום ההולדת שלהם, ואין לי מה לעשות עם זה. דווקא חודש אוקטובר, שהוא חודש היומולדת האישי שלי, הוא הגרוע ביותר, ויצא שנולדו בו הכי הרבה פעוטות שהתפתחו כאילו להכעיס לגיל שלי ולכיתה שלי.

בכל יום הולדת שמח שלי, אני חוגגת גם את כל התלמידים שנולדו בימים שלפניי ואחרי, ומרגישה כאילו הם סובבים אותי במעגל של ציפיה לברכה. מה שהכי מפריע, זה שמדובר באנשים שכבר אז לא היה לי איתם קשר מי יודע מה, ואין לי אפילו חברות לחדש איתם לטובת מידע יום ההולדת המיותר. מה אני אעשה, אתקשר ב-10 באוקטובר לאיריס פישמן להגיד לה מזל טוב ואחכה 20 דקות עד שהיא תיזכר מי אני לעזאזל ולמה אני מטרידה אותה ביום חגה? או שאפריע ב-8 באוקטובר לדריו ברייטל כדי להגיד לו יום הולדת שמח ממעמקי האוב?

בתאריכים מדגדגים כאלו אני מקווה לפגוש בטעות ברחוב את הילדים לשעבר, שגדלו בינתיים להיות זרים מוחלטים, כדי שאוכל לאחל להם בלבביות מזל טוב ולצפות בעיניהם המתבלבלות והמופתעות. אחרת אין לי מושג איך להיפתר מהמטען העודף הזה שאני נושאת איתי, שנה אחרי שנה אחרי שנה, שהוא גרוע יותר מבגדים וחפצים ישנים, שאותם אפשר למסור, להעביר, להשאיר ברחוב, ובטח לא להמשיך איתם לחטיבת ביניים, לתיכון, לצבא, לאוניברסיטה, לעבודה ולכל החיים.

מה גם שהמידע הזה בטח בא על חשבון משהו. כשאני לא זוכרת איפה שמתי את המפתחות או אם הקפדתי לקחת איתי את הפלאפון, יכול להיות שזה בגלל שה-7 באוקטובר של שרית פרוכטר מסתיר לי, ומשתלט על המקום הפנוי אצלי בזיכרון. והכי עצוב, זה שעם הזיכרון המטושטש שלי, אני בטח זוכרת את התאריכים האלו לא נכון. המבוכה תתגלה כמובן ברגע הכי לא מתאים, ביום שסוף סוף אצליח לממש בו את הפנטזיה, ואתקל במקרה, ממש במקרה, באיזה חתן או כלת שמחה שאאחל להם יום הולדת שמח, והם יסתכלו בי במבט מלא רחמים, כשימלמלו בחוסר נוחות: תודה, אבל זה היה לפני שישה חודשים.