עושה רושם, שהיציאה של ערוץ 1 לפרסומות בזמן שידור תוכנית ההוקרה ל-50 שנות אירוויזיון, היא הדבר הכי טוב שקרה לגלי עטרי. אם זה לא היה קורה, היה מזדמן לנו לראות, בין נשנושי הפיצוחים והבדיחות הסלוניות, את ההופעה הנחמדה של גלי עטרי שרה הללויה, אותה היינו שוכחים דקה לאחר מכן לטובת המחדלים האחרים של התוכנית המחרידה. במקום זאת, הזיכרון הכי גדול שנשאר לנו מהערב העגום שסיכם בצורה איומה את חגיגת היובל של האירוויזיון, הוא לא היעדרם הבולט של חברי להקת אבבא בעת הכרזת השיר המנצח, לא היכללותם המביכה של כמה שירים זניחים במיוחד ברשימת ה-14 ואפילו לא ההופעה המבזה של דנה אינטרנשיונל ("אבסולוטלי פלולס!"). לא, לא, הדבר הכי חשוב בערב הזה הפך להיות ההחמצה של עטרי, שאת מקומה כזמרת שבקושי משמיעים ברדיו, המירה בשניה לדיווה האמיתית של המוסיקה הישראלית. וכך במקום שלוש דקות נשכחות על במה בערב סמי-היסטורי, זכתה מיס הללויה למסיבת תקשורת בלתי נפסקת כל השבוע, עם שידורים חוזרים, הקרנה במהדורת החדשות, ואינספור ראיונות בעיתונות. אם זה לא היה ערוץ 1, אפשר היה לחשוב שמדובר בקטע יחצני מבוים ומתוכנן היטב.