בבוקר מיהרתי לעבודה, גמעתי בצעדים מהירים את השדרה ונעצרתי ברמזור. לכיווני נע איש מבוגר, צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, כאילו היו אזיקים קושרים את רגליו ומונעים ממנו להרחיב את הצעדים. לאט לאט הוא התקדם לעבר שפת המדרכה, לצידה יוכל לעמוד ולחכות שיתחלף האור האדום בירוק. לי לא היה זמן או סבלנות, ודילגתי את הכביש, משאירה אותו מאחור עם הפסיעות המדודות שלו. כמה חוצפה יש בנעורים, ביכולת לחצות את הכביש ברמזור האדום בביטחון, בידיעה שאני יכולה לסמוך על עצמי, בהתקדמות המהירה, בהתעלמות ממה שמפריע לי להגיע ליעדי.