כאחת שמבלה הרבה יותר מדי זמן במוניות, וככה מכלה גם את עיקר משכורתה (יום אחד עוד יהיה כדאי לדבר איך המשכורת בעצם מממנת רק את השהות בעבודה, על ידי קנייה בלתי פוסקת של אוכל, שתייה ואמצעי תחבורה), יוצא לי לראות מקרוב כל מיני סוגים של מוניות ונהגים. תמיד מפליא אותי לראות איך הנהגים הפכו את המכונית שלהם לבית. זה הגיוני, כי הם נמצאים בה רוב שעות היום שלהם.

הרבה אנשים, שמשתמשים ברכב כשעה-שעתיים ביום כדי להגיע ממקום למקום, מקפידים בעיקר על רדיוטייפ ומקסימום מוסיפים איזה עץ ריחני שיתנדנד מהמראה. עבור הנהגים המקצועיים, האוטו הוא גם הפרנסה, גם אמצעי הבידור וגם מרכז התקשורת. וכך אפשר לראות איך הם נוטים לקנות רכבים עם דשבורד רחב במיוחד, עליו אפשר להעמיד כוס שתייה או תרמוס, איך תמיד מסתובב אצלם ברכב עיתון יומי, שמשחק בכסאות מוסיקליים לפי נטיית ליבם של הנוסעים המזדמנים, הרבה פעמים ידם מונחת על זרוע הכיסא המרופדת שהם התקינו לעצמם (שהרי הם נוהגים ביד אחת בלבד), שני הפלאפונים שלהם (לשתי חברות סלולאריות שונות, כמובן) ישובים בבטחה בדיבוריות, מתחת למתקן המאולתר של פתקים עם עט קשורה בחוט מתנפנף.

זה הופך את הכניסה למונית עבורי למהוססת, כאילו נכנסתי לביתו של מישהו, ואני צריכה להיזהר לא להזיז לו את הסנדביץ מעל העיתון שמתחת לשקיות הפירות. לפעמים, בכיסא שליד הנהג, כבר ישובה אישתו או ביתו, שרק מצטרפת אליו לנסיעה. כי אם האוטו זה הבית, איפה הכי הגיוני לבלות קצת זמן איכות עם המשפחה?