פקידה מטופשת, רטנתי לעצמי, כשגיליתי שהמושב שלי בטיסה היוצאת מניו יורק אינו צמוד למעבר, כפי שהובטח. נדחקתי למושב השני בסדרה של רביעיית מושבים צפופים, מחזיקה במעיל, תיק מנופח ומטריה גדולה, ורשפתי. ברגע של תושיה, שאלתי באנגלית את היושב לצידי אם חשוב לו לשבת במעבר.

דברי עברית, הוא ענה, והוסיף: ביקשתי במיוחד.

בעוד אני נאנחת, ומתרכזת בהשלמה עם הגורל, הוא מספר לי:

25 שנים גרתי כאן, ועכשיו אני נוסע הביתה.

את אי הנוחות שלי החליפה פליאה והתרגשות: איך זה שאני נוכחת ברגע המשמעותי הזה של אדם אחר, ומלווה אותו בשעות שמסמנות את שינוי החיים שלו?

את הטיסה העברנו איש איש במחשבותיו, ומדי פעם הוא פנה אליי: איך המחירים של המכוניות בארץ? איפה בישראל מוציאים תעודות זהות? יש עדיין משרד הפנים בכלבו שלום?

מול כל שאלה ניסיתי להבין איך זה מרגיש להתרחק מהסביבה המוכרת לכל כך הרבה שנים. איך זה לא להכיר את המנהגים של המקום שגדלת בו.

"לפני כמה שנים", הוא מספר לי, "ביקרתי בארץ וחיפשתי את בית ספר נעוריי. אתה יודע איפה זה, שאלתי נער צעיר, והוא ענה לי: תהרוג אותי אם אני יודע". האיש במושב לצידי משך בכתפיו ותהה: איזו מן שפה זו, מה זה אומר - הוא יודע או שהוא לא יודע?

איך זה מרגיש להתנתק ממקום אחד, ולא להיות לגמרי מחובר למקום אחר? איך התחושה לרחף שם באמצע, בין שפה שהפסקת להבין אותה, לבין שפה שאתה לא מצליח לרכוש לחלוטין?

בטיסת ההמשך הוא ישב במושב מאחורי, מרוכז במולדת שמתקרבת אליו עוד מייל ועוד מייל. כשנחתנו, הוא התרומם לעברי וסיכם: הגענו.