השבוע התארח יהודה אטלס, מחבר הספר המצוטט ללא הפסקה "והילד הזה הוא אני", בפורום ספרות בנענע. כמה מהשאלות נגעו לדור הצעיר ויחסו לספרות, ואטלס השיב שהדור הגדל היום פחות סקרן לתחושתו, מכור לסיפוקים והנאות מידיים, הרבה יותר סתמי ויש לו פתיל קצר. מובנת לי התחושה הלא נוחה שעולה באטלס, כשהוא מתבונן בהרגלים של ילדי האלפיים, והיא זו שדוחפת אותו בוודאי לקטלג את הנוער כמו שעשה. אבל מה אם הדור היום לא פחות רגיש, אלא שהגירויים של הדור הקודם פשוט לא פועלים עליו?

ברור שהדור הדיגיטלי סקרן, מתעניין, קורא ואפילו באנגלית, מתפתח ומתקדם - רק שהוא מתפרש על הרבה תחומים ושטחים. אם לשאול ממשנתו של מקלוהן: "המדיום הוא המסר", הרי שהטכנולוגיה החדשה, והמדיום שמאופיין בחלוקת קשב, בפתיחת חלונות וגלישה מקבילה בכמה אתרים, בניהול מספר שיחות באייסיקיו במקביל, ובהפעלת אינספור יישומים יחד, משנים את האופן שבו אנחנו לומדים וחווים הנאה.

זה הרבה יותר קל לפטור את השינויים בכך ש"הולך ופוחת הדור" מאשר לעשות חשבון נפש או להשתנות. הרבה יותר פשוט להגיד שהעולם בסדר, וזה הנוער שהשתגע - מאשר למצוא את הדרך לגעת בו באמת. הרבה יותר קשה, ליהודה אטלס, להורים, לדור המחנכים - ללמוד את העולם החדש שמתהווה ולהשתמש בכלים שלו.