עכשיו שנגמר היורו אפשר לגלות: הרגע הכי נוגע ללב שלי בכל הטורניר הזה היה הפציעה של פאבל נדבד (כמובן שלא רק אני מצאתי את הרגע מרגש, כפי שלימד הזום-אין הקפדני של המצלמות על עיניו הדומעות של הקפטן השבור). קשה לי לחשוב על הרגע הזה, בו ספורטאי מתעמת עם הידיעה שזה לא יצליח, בלי להתכווץ. כמה שלא השקעת, עבדת, התאמצת, למדת, השתפרת והתכוננת - ברגע האמת, או דקה לפניו - אתה מוצא את עצמך בחוץ. הרגע הזה, שבו אתה מבין שאי אפשר לחזור דקה אחורה ולשנות את המציאות, שהעולם ממשיך בלעדיך, אתה בחוץ, ותצטרך להסתפק במשחק המוקדם, סליחה על השנינות, הוא עבורי ממש קורע לב.

ועכשיו כל חייו הוא ייזכר ברגע הזה ויכאב אותו, ואף פעם לא יפסיק לתהות: אם לא הייתי נפצע, אולי היינו מפצחים את ההגנה היוונית ומגיעים לגמר הגביע?

ומה אתם תזכרו מהיורו?