כששר התקשורת הכריז על הפחתת תעריף ההתקשרות מרשת סלולרית אחת לרעותה, היה ברור לכל המעורבים בדבר שאין מה לדאוג, ומדובר רק בחלוקה פנימית קצת אחרת כדי לשמר את הסטטוס קוו. אולמרט יוכל לזכות בקמצוץ הון פוליטי מהגנה על הצרכנים החלשים, והחברות הסלולריות יוכלו בקלות לשנות את מבני התעריפים שלהן, ולפצות על הירידה בהכנסות מקישוריות בהעלאת תעריפי זמן האוויר. כתוצאה מהמהלך, הצרכן נשאר באותו המקום אם לא יותר גרוע, החברות עושות קצת שמיניות באוויר ומשמרות את המצב הקיים, ואולמרט מצטייר כמבין בתקשורת וכמגן החברתי החדש.

אפילו אם מייחסים לאולמרט כוונה אמיתית לעשות שינוי, ולחזק את הצרכנים חסרי הכוח הממשי מול בעלי השליטה, מדובר בעוד החלטה, אחת מיני רבות במדינה הזו, שבה לא חושבים עד הסוף. כמו העלאת שכר המינימום בלי להתייחס לכך שיביא לגל פיטורין, או תכנונים להורדת שכר הלימוד באוניברסיטאות בלי לגבות את מוסדות הלימוד בצד השני, גם ההחלטה הזו מפעילה מחשבה רק עד החלק הראשון במשוואה, ועוזבת את השוק להסתדר כבר.  הם יודעים ואנחנו יודעים שלא נעשה רעש, ההבנה הכלכלית שלנו נעצרת בכותרות המפוצצות, ובוודאי שאינה מספיקה כדי להבין את המילים הקטנות.