אף אחד מאיתנו לא מפגין מנוסה. האמת, היה קשה להיזכר מתי מישהו מאיתנו היה בהפגנה כלשהי. אז היה קשה לשפוט את זו שהתקיימה בשבת בתל אביב, אבל היו כמה דברים שהיה קשה להחמיץ: הגיעו הרבה אנשים. אולי ארבעת אלפים. אולי 13 אלף. אין לנו מושג איך מכמתים את זה. בהם גם כאלה שקיבלו סמס על ההפגנה רק שעתיים לפני, כמו אחד מאיתנו, והרגישו שבגלל שלא נשמע שום קול דומה לתחושות שלהם, לגבי הרג מסיבי ומיותר, הם רוצים להצטרף לצעדה הקצרה מכיכר רבין לכיכר הסינמטק. הרבה יותר אנשים, כנראה, ממה שמתכנני ההפגנה האמינו שיגיעו. המלחמה המגה פופולארית בעזה דחקה גם אותנו לרחבת הסינמטק, כאילו מדובר באירוע של חברי אקו"ם או אפילו חד"ש. אבל מסתבר שקשה לדחוק לרחבת הסינמטק כל כך הרבה אנשים, שלא רגילים להיות כל כך רחוק מהקונצנזוס בדרך כלל. אחרי שהכיכר נמלאה, המון אנשים עוד הצטופפו ונתקעו באמצע הכביש על אבן גבירול.

לא עם כל הסיסמאות שהושמעו שם הזדהינו. אנחנו גם לא שולטים בשפה הערבית. אבל זו היתה הרגשה חמימה יחסית, בהפגנה בשבת, כי הדחיקה מהקונסנזוס של מי שמתנגד למלחמה בעזה היא האירוע הכי אלים שחווינו בחיינו ברמה הציבורית. לנו נראה שהסיבות להתנגדות למלחמה הזו - מין שידור חוזר ציני, אפילו בלי שינויי ניואנסים או פרסונות, באדיבות אנשים שאת שיקול דעתם בנוגע לחמאס, שדרות, ושאר ירקות כבר הכרנו - הן ברורות מאי פעם. אבל הקול שלנו בזירה הציבורית נעלם לטובת צהלות קרב, וגם זאת באופן שאיננו זוכרים כמותו.

הצידוד במלחמה יוצא דופן בהיקפיו ומגיע מכיוונים בלתי צפויים. לא מעט ממהללי "ואלס עם באשיר" יודעים להסביר היום למה צריך להפציץ את מחנות הפליטים. התקשורת "השמאלנית" התיישרה מיד עם תחילת המלחמה לצד כוחותינו, במין כמו-פטריוטיות עיוורת ובוז למוסר האוניברסלי, התנהגויות שחשבנו לתומנו שפסו מן העולם. האם אנחנו היחידים שזוכרים אותה מכה על חטא על התייצבותה האוטומטית לצד מדיניות הממשלה ב"מבצע" הקודם? לא יכול להיות. אבל טון אחר לא נשמע עוד במדיה המרכזית. "לא בעת מלחמה": מנהיגי המדינה שזוכים לקיתונות של בוז איום על התנהלותם בימי שלום, הפכו חסינים בימים בהם ההחלטות שלהם קריטיות בהרבה. וזה נוכח בכל המעגלים של חיינו: מי מחברינו שמתנגד למלחמה, הן מסיבות פרקטיות של תבונה מדינית, והן מטעמים אנושיים, מוצא עצמו לראשונה במקום עבודתו, בשולחן המשפחה, כגייס חמישי, בלתי לגיטימי.

כאילו לא ידענו פה איזו מלחמה שהפכה בכייה לדורות - אחת, שתיים או שלוש או ארבע כאלה - העמדה של "מתנגד למלחמה" היא עדיין בישראל 2009 עמדה של "אנטי המדינה". זה לא מציב במקום פשוט את מי שרוצה לצעוד, ולאו דוקא מאחורי דגלי פלסטין. אנחנו רצינו לראות בהפגנה הזו בשבת דגלי ישראל. אבל המשטרה אסרה על הנפת דגלי ישראל בהפגנת השמאל. באבן גבירול, ליד הבית שלנו, אסור היה לשאת את דגל הלאום. האיסור חל, כמובן, רק על אנשים שרוצים לדחוק אותם מחוץ לגדר: העשרות הרבות של אנשי הימין הקיצוני שבאו לגדף את אלפי הצועדים, היו עטופים בדגלי ישראל. ח"כ גלעד ארדן עמד לצידם, זחוח, מול מצלמת טלוויזיה, וסיפר כי הם מייצגים 95 אחוז מעם ישראל. באתרי האינטרנט דיווחו על "הפגנות של ימין ושמאל" בתל אביב, כאילו שיש מתאם מספרי בין הקבוצות, וכמובן - כדי ליצור הקבלה בין שתי קבוצות של קיצונים מטורפים. אלה שמבקשים "די להרג", ואלה שתובעים "מוות לערבים". בווינט התפרסם מאמר של הוגה דעות שדיבר על הפרעה גנטית ממנה סובלים המפגינים בסינמטק. זה הופיע במדור היהדות של האתר.

יש לנו כבר איזה שהוא קילומטראז' בחיים בישראל, על המורכבות הבעייתית שבהם, אבל אנחנו מתקשים לזכור סיטואציה בה הרגשנו שסותמים לנו את הפה, כמו בתשעת הימים האחרונים. אנחנו מנסים לתמרן בתחושה החדשה הזו, של דחיקה פראית אל השוליים. ובצעדת השוליים, דוקא פגשנו גם כמה אנשים מהפוליטיקה ה"לגיטימית" בשיח הישראלי, הלא אלה אנשי מרצ. "המפלגה לא יכולה להרשות לעצמה לצאת רשמית להפגנה נגד המלחמה, ערב בחירות", הם הסבירו לנו.

אז בינתיים מרצ מתחבאת מאחורי באנרים ברשת שקוראים לרגיעה. לנו אין שום עניין לחכות להפגנות ההמוניות באמת, הפגנות הבדיעבד המפורסמות, שמרצ מתמחה בהן. הרי עוד כחודש, בכיכר גדולה יותר מזו של הסינמטק, בה מקבלים רישיון למערכת הגברה ולא רק למגאפונים, יעלה ודאי ג'ומס על הבמה ויקרא נרגשות לצאת מעזה. מיד! זה יהיה מאוחר מדי עבור החללים שיפלו בשני הצדדים, וגם עבור הקול שלנו. בזמן אמת, כשעוד יש טעם, מרצ החדשה, החדישה והמחודשת הפקירה את מתנגדי המלחמה לידי אלה הרואים בהם סהרוריים, ואלה היורקים עליהם בשדרות רוטשילד. חשבנו ששדרות רוטשילד זה מקום בטוח יחסית לדבר בו על חוסר הטעם שבעוד מלחמה. או אם לדייק: לא חשבנו על זה מעולם, זה היה מובן מאליו.