מה שיפה בישראל של המלחמה הזו זה הניתוק הנפלא הזה, צמר גפן מתוק, ממה שקורה בעולם, מגל של כעס ושנאה ששוצף אלינו מכל פינה על הכדור. מאה אלף איש במדריד, עשרים אלף בלונדון, רבבות בפאריז. הפגנות ענק נגד מה שאנחנו עושים בעזה. חברים שלי גרים באמריקה מספרים שגם שם אנשים לא מצליחים ליישב את התמונות המחרידות שהם רואים, ופונים נגד ישראל. ככה זה, כשאתה הורג 250 ילדים. ככה זה כשהרשת מפוצצת בתמונות של ילדות קטנות שרק הראש המת שלהן מבצבץ מתוך ההריסות שכנראה היו הבית שלהן.

אבל פה אנשים חיים בסרט. כמה שעות אחרי שהורידו את בית הספר של אונר"א, ארבעים ומשהו הרוגים, בכל העולם כל הכותרות הראשיות של כל האתרים הגדולים צרחו את המוות ההמוני הזה. ילדים, נשים, בית שהקרסנו על יושביו. אבל בוויינט הכותרת הראשית כבר היתה על איזו תלונה שישראל תגיש באו"ם על זה שחמאס ירה מקרבת מקום. שלבים מאוד מתקדמים של מחלת הנתקת.

ואחרי זה מתבחבשים פה על עניין הכן מצליחים בהסברה או לא מצליחים בהסברה. ברור שמצליחים פה בהסברה. הצליחו להסביר למיליוני ישראלים קהי חושים שאנחנו נלחמים בחמאס בעזה, לא בעם הפלסטיני, ושחמאס מחזיק אזרחים כבני ערובה, ולכן כשאנחנו הורגים מאות על גבי מאות של אזרחים, זה לגמרי באזורים של הבסדר. הצליחו להסביר את זה כל כך טוב, שאפילו האינטלקטואלים בשקל ועשרה שלנו הכי קנו את זה.

250 ילדים.

למאמר המלא.

וחייש כותב על הצבא המוסרי בעולם, בשליחותה של הדמוקרטיה היחידה במזה"ת.