הסרט מראה, ונאווי אף אינו מכחיש זאת, שהוא והתושבים היו נסערים למדי, וניסו למנוע מן השוטרים להחריב את ביתם (במאמר מוסגר אציין, שגם אני הייתי נוהג כך, וכל אדם סביר לא היה עומד מנגד כאשר עולה הכורת על ביתו). השאלה היא האם עצם ההתנגדות הלגיטימית היא בגדר הפרת חוק.

ב-19 למרץ השנה כאמור הורשע נאווי ב"התפרעות" וב"תקיפת שוטר". עצם העובדה שהעניין לא דווח כלל באף כלי תקשורת בארץ (תקנו אותי אם אני טועה) – מוכיחה שוב כמה מופרך המיתוס הזה בדבר ה"שמאלניות" של התקשורת. אצלנו זה לא דווח, אבל בכל רחבי העולם כבר החל קמפיין להצלת נאווי מן הכלא.

הכרעת הדין של השופטת אילתה זיסקינד קיבלה ללא פקפוק את גרסת שני שוטרי מג"ב, ודחתה את גרסת נאווי, שהכחיש בתוקף כי פעל באלימות (לדבריו, "לא יעלה על הדעת שמישהו ירים יד על שוטר ויישאר נקי"). השוטרים טענו שנאווי לא רק התסיס את הפלסטינים, אלא אף דירבן אותם לזרוק אבנים וברזלים על שוטרי מג"ב. לכך אין זכר בקלטת המצולמת, אך הדבר לא הפריע לשופטת לקבוע: "גם העובדה שבקלטת שצולמה על ידי צלם של הנאשם, לא צולמו זריקות אבנים או ברזלים, אינה משמיטה את הקרקע מעדויות העדים שהעידו על כך".

סעיף ההרשעה השני, "תקיפת שוטר", מתבסס על עדויות של שני שוטרים, שלטענתם נאווי דחף אחד מהם והכניס אגרוף לפנים של השני. גם לכך אין כל עדות מצולמת, שכן התקיפה האמורה התרחשה לכאורה בתוך הפחון, הנסתר מעין המצלמה. גם זה לא הפריע לשופטת לקבוע: "הגם שהצלם מטעם הנאשם לא צילם את שהתרחש במבנה, אין בכך כדי להשמיט את הקרקע מעדויות השוטרים שהעידו כיצד הנאשם תקף אותם כשהשיגוהו בתוך המבנה".

אולי אתם חושבים: יופי, סוף סוף שופטת שלא נותנת למניפולציות מצולמות להסיט אותה מחקר האמת. אלא שלמרבה הפליאה, הכרעת הדין רצופה הסתמכויות על החומר המצולם (בידי צלם של נאווי), בנוסח: "מצפייה בקלטת ניתן להיווכח כי...", "מהקלטת עולה כי...", "בקלטת נצפו השוטרים..." ועוד.

מה משותף לכל אותן הסתמכויות על הקלטת? לא קשה לגלות: כולן תומכות בגירסת התביעה. מה משותף לשני המקרים היחידים שבהם השופטת החליטה שלא להסתמך על הקלטת? נכון, שניהם תומכים בגירסת הנאשם נאווי.

מכאן שלפנינו חידוש מעניין בדיני הראיות. חומר מצולם שהנאשם מספק הוא פסול לעדות – אלא אם כן הוא מפליל את הנאשם עצמו. אני אניח למומחי המשפט להתעמק בהשלכות המרתקות של החידוש הזה, ואומר רק זאת: גם אם התפרע נאווי באירוע הנישול המחפיר ההוא, וגם אם התסיס, וגם אם דחף – טוב שעשה כן. מי שרואה כיצד עולה המדינה עם בולדוזר על פחון מקרקש שבו מתגודדת משפחה ענייה, גברים נשים וטף, ואיננו מתפרע ואיננו יוצא מכליו - חרפה על ראשו המנומס וכלימה על נפשו שומרת החוק.

אין ספק שעזרא נאווי הוא פרובוקציה מהלכת. הפה הגדול שלו והנטייה החוזרת ונשנית שלו להשיב עלבון על עלבון, ולפעמים אפילו להוציא את ידיו מהכיסים ולדחוף את מי שדוחף אותו, סיבכו אותו בעבר לא פעם. "מי שמרביץ, אני מרביץ לו חזרה", הוא אומר. על גבו רובצים כמה עונשי תנאי. אם יוחלט להכניסו לכלא ביולי, ייתכן שזה יהיה למאסר ממושך.

תולדותיו ומעלליו של האיש המיוחד הזה כבר סופרו לא פעם (כאן, וכאן, וכאן), ואף נעשה עליו סרט תיעודי מרתק, "האזרח נאווי" (ראה רשימת ביקורת של אריאל הירשפלד).

נאווי הוא פרובוקציה גאה. שרברב במקצועו, כבן 55, הומו לא מוסתר, בן למשפחה שעלתה מעיראק, מדבר במבטא מזרחי בולט. הוא חולק את חייו עם בני זוג פלסטיניים, חלקם שוהים בלתי חוקיים. לא בדיוק החומר הטיפוסי של השמאל הרדיקלי – אקדמאים עגולי משקפיים או סבתות אנגלוסקסיות. הפלסטינים מקבלים אותו כמו שהוא, בגובה העיניים, אדם עם לב רחב ומרץ אינסופי, שותף למאבקם הצודק; רק הישראלים לא יכולים לשאת את שבירת הסטריאוטיפים שהוא מייצג, ושונאים אותו על כך. שנאה צרת-מוחין, קרתנית ונקמנית; שנאתו של הזעיר-בורגני המתגונן מפני השונה והמאתגר.

אבל נאווי הוא מי שהוא, והוא לא מתנצל על זה.

אם יישלח לכלא, יצטרף נאווי לשרשרת משולשת של "בוגדים מזרחיים" – וענונו-פחימה-נאווי – שפרקו עול וסירבו לשחק את המשחק הציוני שהוקצה להם. שני קודמיו כבר נענשו על כך בחומרה, בלי שום פרופורציה למעשיהם (לא מיותר להזכיר: וענונו מעולם לא "בגד", כי לא העביר מידע חסוי לאויבי ישראל; ופחימה מעולם לא "סייעה" לאויב). חטאם העיקרי היה שניסו לסדוק את הנחת היסוד של הלאומיות הישראלית: קיר ההפרדה המנטלי והתרבותי שחוצץ בינינו לבין המרחב הערבי.

דווקא משום שמוצאם באותו מרחב, הם היו אמורים להפגין את הניכור והאיבה הגדולים ביותר כלפיו, להוכיח שתהליך ההמרה ו"החינוך" שלהם נשא פירות (המשפט המכתיר את הצלחת החינוך הזה: "אני הרי מכיר את המנטליות של הערבים האלה, הגעתי משם"). שהרי רוב המזרחים בארץ חונכו היטב, ותמיד הצביעו באופן גורף למפלגות הימין. תחת זאת, וענונו, פחימה, ונאווי חתרו, איש אישה בדרכם, תחת קיר ההפרדה הלאומי, והושיטו יד של שלום, יד אישית ואמיצה, אל שכניהם הערבים. לא מתוך החינוך בביתם ובסביבתם הקרובה (ההיפך, הם מרדו בו), לא מתוך השתקעות למדנית במשנות שמאל מהפכניות; אל המהפכנות, אל ההומניזם הרדיקלי, הגיעו משורש נשמתם, בתהליך צמיחה אישי, רצוף מכאובים, ומרהיב עוז.

על כך לא יסולח להם.

גזר הדין של נאווי עבר בשתיקה תקשורתית, ואולי גם כניסתו לכלא תידחק לשוליים. אם אכן יישלח לכלא, יהיה זה אות קלון, בוהק במיוחד, על מצחה של שנת 2009: השנה שבה הפכו הרדיפות הפוליטיות בישראל לעובדה מוגמרת (סמיח ג'בארין, "פרופיל חדש"). הקמפיין הבינלאומי להצלתו, שהחל במאמר של ניב גורדון, הוא גם קמפיין להצלת נשמתם של אזרחי ישראל (ולא של מדינתם; למדינות אין נשמה). האזרחים האלה יכולים להצטרף אליו, אם רק ירצו; והם יכולים גם לעמוד בצד ולשתוק בשעה שגיבור אמיתי, אדם שמייצג את כל הטוב שבהם, נזרק לכלא.

אתר התמיכה בעזרא