כתבתי בפוסט הקודם, שמדינת ישראל עומדת בפני הפיכה דתית.

אולי חלק מהקוראים חושבים שזה נשמע מוגזם ומתלהם, שאני מאשים את ארבעת השופטים חובשי הכיפה המועמדים לכהן בבית המשפט העליון בכך שהם עשויים להעדיף את הלכות הדת על פני החוק הישראלי. הרי בעליון כבר יושבים שופטים חובשי כיפה. אלא שעד כה הם היו במיעוט ניכר, וזה עומד להשתנות.

אבל זה לא הכל - הבוקר התברר לי ששלושת המועמדים האחרים, אלה שלא כתבתי עליהם קודם, הם גם מתנחלים.

עכשיו תראו - עצם ההתגוררות בההתנחלות איננה עבירה לפי החוק הישראלי, פשוט משום שהחוק הישראלי לא הוחל על השטחים. כך שטכנית, השופטים הנכבדים אינם עבריינים לפי החוק הישראלי.

אבל איזה מין חוק הוא החוק הישראלי, אם הוא לא חל על שליש מנתיניו?

בג"צ לדורותיו הכשיר את השרץ פעם אחר פעם, כמו שהכשיר עינויים, סיכולים ממוקדים, הריסת בתים, חומת הסיפוח ("גדר ההפרדה") ושאר צורות טרור של המדינה כנגד אוכלוסיה כבושה.

ציטוט:

"השופט נועם סולברג הוא תושב אלון שבות ועוזרו המשפטי, אריאל ארליך, הוא תושב עפרה, שמרבית אדמותיה נגזלו מאנשים פרטיים; השופט ישעיהו שנלר הוא תושב קרני שומרון ופרופ' דב פרימר תושב מעלה אדומים.

הם מתגוררים על אדמה שנגזלה, לפעמים בהונאה ולפעמים באלימות, לא אחת על קרקע פרטית לא להם, ביישובים שעצם הקמתם היא עבירה על פי המשפט הבינלאומי. הם מתגוררים מתוך בחירה אידיאולוגית במחוז של הפקרות חוקית ואלימות, שהיטיב לתאר דו"ח ששון - דו"ח רשמי של משרד המשפטים, שאומץ בידי הממשלה.

לא קשה לנחש, איך יפסקו המועמדים הללו בנושאים כגון שמירת זכויות האדם בשטחים, מעשים חמורים של צה"ל וגזל קרקעות ואלימות של מתנחלים, חבריהם [ושכניהם]."

הציטוט הוא מהמאמר של גדעון לוי. אנשים כל כך מאסו בו, גם שמאלנים, שכשאני מצוטט אותו אני מקפיד קודם להביא את הציטוט ורק אחר כך לגלות מי כתב, כדי שלא תדלגו עליו באופן אוטומאטי. לוי לא חשב שיש בעיה עם היותם חובשי כיפה, אני חושב שיש.

אני לא יודע מה יותר מפחיד - חדירת ההלכה הדתית אל המשפט הישראלי, או חדירת פורעי החוק הכובשים אל בית המשפט העליון.

אבל אני די בטוח שעלינו לצאת ולהפגין כנגד כניסת ארבעת המועמדים האלה לעליון.

עוד על פרשת משה דרורי

צביקה בשור כתב שני פוסטים בנושא, באחד בעיקר תקף את התלהמות הטוקבקים והבלוגרים, ובשני הודה שיצא לו פוסט מתלהם שבו תקף את ההתלהמות, אבל המשיך בפירוט הביקורת שלו על הכתבה ועל המגיבים.

בדברי הביקורת שלו על הכתבה של רותי סיני ועל המהומה שקמה בעקבותיה בבלוגים, צביקה צודק בעניין אחד מרכזי - הכתבה אכן הייתה מוטה, באופן שנתן את הרושם שהשופט פסק רק על פי הרמב"ם ולא על פי המשפט הישראלי. אבל אם קוראים את כל פסק הדין, מגלים שההרחבה בעניין הרמב"ם הייתה רק חלק אחד שלו, ובשאר החלקים מצויים נימוקים שבהחלט נטועים עמוק במשפט הישראלי. כמו כן, לא חסרים תקדימים לאי הרשעה במקרים חמורים לא פחות.

כלומר, פסק הדין "כשר" ו"סביר" מבחינת החוק, גם בלי להזדקק להלכה היהודית, כך שאפשר להגיד שהגזמתי בכותרת של הפוסט הקודם, ושיניתי אותה מעט בעקבות הביקורת.

אבל - אני חושב שהעובדה שהשופט הנכבד נזקק ל-321 עמודים ולכל פלפולי ההלכה שלו, על מנת להצדיק את אי הרשעתו של הנאשם, היא בבחינת "על ראש הגנב בוער הכובע". אני חושד שהשופט בכל זאת חש אי נוחות מאי הרשעה של האברך המקורב.

צביקה והמגיבים אצלו סיפרו לנו על אחוזי ההרשעה הגבוהים, עד כדי 97-99%, ועל נחיתות הסניגוריה מול התביעה, בין השאר משום שרוב השופטים באים מקרב התביעה ולא מקרב הסניגוריה.

אבל המקרה שלפנינו הוא המקרה היוצא מן הכלל - מקרה שבו נאשם מיוחס מצליח לחמוק מהרשעה, אולי בעזרת קשריו הפוליטיים? 97% מהנאשמים הפליליים מורשעים, אולי כי אין להם קשרים במקומות הנכונים?

בהחלטתו לאסור את פרסום שם הנאשם ולא להרשיע אותו, זה נראה כמעט כאילו השופט ממש ממליץ עליו למשרת הדיין. וכמו שכתב מישהו (בתגובות) - דיין שהתחנך על ברכי הסלחנות השיפוטית מהסוג הזה - כיצד ישפוט במקרה שיובא לפניו של בעל המכה את אשתו? טוב, אולי תלוי מי הבעל ואיזה חברים יש לו בחלונות הגבוהים.

מגיב אחר הביא רכילות מכלי שני על השופט דרורי כמי שידוע בריבוי הסתמכות על ההלכה היהודית, בפסקי דין ארוכים ובסחבת חמורה.

ומילה אחרונה בנושא: צביקה תקף את מה שכינה "פוליטיקה של חרדה", הניסוחים המתלהמים הבאים לעורר רגשות עזים, במקום כתיבה שקולה אחרי בירור מקיף ומעמיק של העובדות.

אני יודע שכשאני מתלהם אני מרחיק מעליי הן אנשים שלא חושבים בדיוק כמוני והן אנשים שלא סובלים ניסוחים מתלהמים. אבל אני לא פעם מתלהם, כי יותר משאני חרד מהתלהמות ומאלימות מילולית, אני חרד מהאדישות הבלתי נסבלת של החברה שבה אני חי, אותה אדישות שבגללה מתאפשרים כל אותם פשעים ועוולות שכנגדם אני מתלהם.

אני מעדיף לצעוק ואחר כך להתחרט על זה, מאשר להתחרט על כך שלא צעקתי בזמן.