RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2010
איך פיספסתי לידה של גדי
כן, כן, המלטה, אני יודע.
לפני כשנה הייתי בהפגנה במעסרה, וכתבתי על זה פוסט שנפתח במילים האלה:
"ידידה רצתה לבוא להפגנה נגד חומת הסיפוח, והתאים לה שישי בבוקר, אבל יעני שאני לא אקח אותה ישר להארדקור של מיכלי הגז מדמיע בכינון ישיר לראש או לחזה... ...הצטרפנו להפגנה השבועית נגד חומת הסיפוח ("גדר ההפרדה") ליד הכפרים אום סלמונה ומעסרה, עליה קיבלנו אישור מקדים שהיא לא כוללת גז וכדורי גומי".
אתמול גיליתי שהקביעה הנ"ל כבר לא תקפה.
לא כל שבוע אני יוצא להפגנות בשטחים, אפילו לא כל שבועיים. אני לא יוצא להפגנות בגלל ההרפתקה או האדרנלין, זה לא כזה כיף. היה איזה חודש שעבדתי יחסית קשה, לפעמים אפילו בימי שישי, שזה יותר נדיר בשבילי מלעבוד בשבת. עכשיו אני יותר פנוי, אז נסעתי.
כל יום שישי יש איזה 8-10 הפגנות עממיות בכפרים ברחבי הגדה כנגד בניית חומת הסיפוח, הידועה גם בשם גדר ההפרדה.
אתמול, יום שישי, נסעתי במכונית עם אייל, תמי ודן שנהג להפגנה במעסרה.
אספנו גם את יובל מירושלים והמשכנו דרומה בכביש המנהרות לכיוון גוש עציון, ואז שמאלה לכיוון הרודיון ואפרת.
מעסרה בתחתית המפה מצד ימין. ההפגנה נערכת בערך איפה שכתוב ה"אום" של אום סלמונה.
בהפגנה במעסרה בקיץ לפני שנה, הופתעתי כמה היא שונה באופיה מההפגנה בבילעין.
תושבי מעסרה הרבה יותר שלווים מעמיתיהם מבילעין, ולא זורקים אבנים.
אני אחזור על זה שוב: בהפגנות שבהן הייתי, לא זרקו אבנים. אולי אחת.
מעבר לזה, הם לא ששים להתעמת ולקבל מכות מהחיילים, ולכן נשמעים להוראות החיילים באופן כללי, ואי הציות הוא מינורי ובלתי מזיק.
בהפגנה שבה השתתפתי לפני שנה, יצאנו מהכפר והלכנו על שולי הכביש הראשי המוביל לאפרתה. אף שלא חסמנו אותו, הצבא דרש שנרד מהכביש ונחזור לכפר, אבל המפקד במקום הואיל בטובו לאפשר למפגינים עוד חמש דקות לשאת נאומים, ואז חזרנו לכפר במהירות ובשקט וההפגנה נגמרה בשקט ובשלווה שהפתיעה אותי מאוד.
וותיקי ההפגנה במעסרה אמרו שכך מסתיימות רוב ההפגנות, אז ציפיתי להפגנה שקטה יחסית, אבל ידעתי שאי אפשר לדעת.
היינו כשמונה ישראלים, כעשרים מתנדבים בינלאומיים בגילאי 18-70, כמה עשרות או אולי אפילו 100 פלסטינים, וכעשרים אנשי תקשורת וצלמים.
ההפגנה הרגילה היא נגד בניית חומת הסיפוח על אדמות הכפר, והפעם הייתה גם בסימן החרם על מוצרי ההתנחלויות, או מוצרים ישראלים בכלל. היו גם נציגים של חמאס, מה שגרר תחרות מגאפונים משעשעת אך ידידותית בין נציגי הפתח והחמאס, אבל שניהם צעקו גם סיסמאות בדבר הצורך באחדות פלסטינית.
לפני שאתם קופצים: כן, אני לא לגמרי מרגיש בנוח להפגין לצד אנשי חמאס.
אני מתנגד בתוקף לרוב עמדותיהם בכל הנושאים שבעולם, אבל בנושא אחד אנחנו מסכימים: הכיבוש זה קקה.
אני מתנגד בתוקף גם לרוב העמדות של ישראל ביתנו, אבל לא אתנגד להפגין לצדם בהפגנה למען נישואים אזרחיים בישראל, למשל.
ההפגנה יצאה מבית הספר השוכן בלב הכפר אל עבר הכניסה לכפר.
שלא כמו בשבועות קודמים, הצבא לא עצר את המפגינים באמצע הדרך אל הכביש הראשי אלא נתן לנו להגיע עד הכביש הראשי.
מובילי ההפגנה, מעודדים, הובילו אותנו אל הכביש הראשי, לכיוון האדמות שגוזלת מהם גדר ההפרדה לטובת הרחבת ההתנחלות אפרת. או אז התפרסו החיילים במהירות ודחפו את מובילי ההפגנה באלימות אל שולי הכביש וצעקו עליהם לחזור מהכביש הראשי לכביש הכניסה לכפר.
הם התנפלו על מובילי ההפגנה ועצרו שניים מהם, למרות שאלה לא עשו שום דבר אלים.
ראשי ההפגנה צייתו - הם ירדו מהכביש וחזרו אל כביש הכניסה לכפר.
שם הם ביקשו מאתנו להתיישב על הכביש, באקט של אי ציות בלתי אלים ומינורי למדי, כשהם לא מפריעים לתנועה בכביש הראשי. החיילים היו אלה שחסמו את הכביש. הם התפרסו מולנו בקשת רחבה, והקצין צעק עלינו לחזור לכפר.
הבמאי שי פולק, שמתעתד בוידאו את ההפגנות שמע אז את המפקד אומר לחייליו: "תכף הם יתחילו לזרוק אבנים, אז תתחילו לירות".
אתם מבינים? המפקד החליט מראש לפזר את ההפגנה בכוח, למרות שלא היה שום צורך בכך.
ממרחק אפס, החיילים זרקו עלינו שניים שלושה רימוני הלם. רימון הלם משמיע קול נפץ ומבזיק אור מסמא.
זה לא קטלני, אבל זה הספיק כדי שרוב המפגינים יתחילו לברוח לכיוון הכפר.
לא היה שום צורך ביותר מזה, אבל הקצין לא הסתפק בזה.
בעוד אנחנו תחת ההלם מרימוני ההלם, הקצין מורה לחיילים להתרחק מאיתנו, ואז ידענו מה בא עכשיו.
החיילים ירו עלינו לא אחד אלא כמה רימוני גז, בכינון ישיר, מטווח של כארבעה מטרים.
תיקון: מהווידאו אני רואה שממרחק ארבעה מטרים הם השליכו את רימון הגז, לא ירו אותו.
גז מדמיע זה לא כיף גדול, בייחוד כשהוא נוחת ממש לידך - הוא ממלא את האוויר ואין לאן לברוח. זה צורב מאוד בעיניים ובגרון, וקשה לנשום.
אבל האמת היא שזה לא כל כך נורא - רצנו לכיוון הכפר, ואחרי כמה מטרים כבר יכולתי לראות שוב וגם לנשום.
הייתי שאנן אז לא הבאתי בצל להקל על הסימפטומים, אבל המקומיים חילקו לנו.
הוראות הפתיחה באש של צה"ל אומרות שאסור לירות מיכלי גז בכינון ישיר. צריך לירות אותם בקשת, כדי שזה יישאר אמצעי לא קטלני לפיזור הפגנות.
אבל בשנים האחרונות חיילים בכל רחבי הגדה המערבית, באישור קצינים בדרגת סגן אלוף שעומדים לידם, עוברים על החוק ויורים מיכלי גז בכינון ישיר.
בכינון ישיר ומטווח קצר, הם קטלניים לא פחות מאש חיה.
בסאם אבו רחמה נהרג השנה בבילעין ממיכל גז שנורה עליו בכינון ישיר ופגע בחזהו. הפרקליטות כמובן לא תטרח לחקור את מותו.
אתמול במעסרה, חסן ברייה חטף מיכל כזה בראש. הוא נורה במטול רימונים מטווח של כשלושים מטרים.
חסן הוא בן 37. תוך שניות הוא הקיא, ואיבד את יכולת התנועה בידו השמאלית - מה שמעורר חשד לפגיעה מוחית. אמבולאנס לקח אותו לבית חולים בבית לחם. אני עדיין לא יודע מה מצבו.
פלסטיני נוסף נפצע קל יותר, ועוד שניים נעצרו.
אז ברחנו לתוך הכפר, אבל זה לא עזר - החיילים רדפו אחרינו לתוך הכפר והמשיכו לירות מיכלי גז מדמיע, שכמה מהם חלפו בשריקה מעלי ולידי, מכניסים גז גם לבתים.
התחבאתי עם עוד כמה אנשים במכולת קטנה עד שהגז יתפזר קצת. בינתיים הגיעו עוד ועוד ג'יפים - שי ספר שם איזה 11 ג'יפים ועשרות חיילים.
אחר כך ההפגנה נגמרה - אנחנו נכנסנו עמוק יותר לכפר וגם החיילים עזבו בשלב מסויים.
האנרכיסטים ניסו לבדוק אם אפשר להעביר את חסן להדסה, אבל בינתיים הוא כבר הגיע לבית חולים פלסטיני והתחילו לעשות לו בדיקות. אחיו מוחמד היה לצידו.
אנחנו הישראלים חזרנו לבית המשפחה, מוחמד אמר בטלפון לשי להודיע לאמו של חסן על הפציעה.
בדרך ראינו זקן צועק על אחד ממארגני ההפגנה - מסתבר שבנו בין העצורים.
בבית משפחת ברייה חיכינו שעה ארוכה לידיעות חדשות, ובינתיים ישבנו בחצר ושיעשענו מאוד ערימה של ילדים בני 2-10, הילדים של חסן ומוחמד, וגם כמה שכנים.
הם עשו לנו עיניים וניסו לתקשר איתנו, למרות שאני לא יודע ערבית וגם דן ואייל ידעו מעט מאוד. שי תירגם קצת, וגם תמי ידעה יותר ממני.
שאלנו לשמותיהם, שיחקנו איתם. אני טיפסתי בעקבותיהם על עץ התות שבחצר ויחד אכלנו תותים טעימים. בכפר סבא התקופה של התות עץ זה בפסח, בהרים זה עכשיו. ילד אחד חמוד הביא את ספר הלימוד שלו, ומתוכו הוא הקריא-שר לנו יפה מאוד. זאת בערך אותה שיטת לימוד בכמו בחדר היהודי. הילדים מאוד התלהבו מהראסטות של דן, ושאלו איך הוא עשה אותן. הוא אמר שזה כמו סריגה, וניסינו לתרגם. הבן הגדול הביא לנו תה טעים עם מרווה וזעתר.
ברחוב עבר נער שדהר על חמור ואחריו רץ עייר קטן וחמוד. התלהבנו, אז הילדים אמרו שכמובן שגם להם יש אחד, ותמי ושי הלכו עם כמה מהם לראות אותו.
בינתיים סאדיל בת השנתיים עשתה לי עיניים אז עשיתי לה בחזרה, אבל היא התביישה לקחת ממני תות
הילדים התחילו להתיש אותנו, והתחלנו לתהות לאן נעלמו שי ותמי. בסוף הם באו והתברר שזה לא היה עייר אלא סייח, אבל האטרקציה העיקרית הייתה עיזה אחת שבדיוק המליטה גדי קטן. חבל שפיספסתי, אבל מילא.
אחר כך חזרנו לאוטו ונסענו לשייח ג'ראח, שם היו איזה 400 איש וגם שם אין עדיין גז מדמיע, אולי כי רוב המפגינים יהודים ואולי כי ביניהם נמצא דוד גרוסמן.
פגשתי הרבה מכרים וותיקים, כולל כמה שאכלו גז בהפגנות בכפרים אחרים.
אחר כך קיבלתי טרמפ לתל אביב ואפילו הספקתי להתקלח לפני שאחותי אספה אותי לארוחת שישי בערב אצל אמא.
וגם השותף שלי עשה תבשיל טעים מאוד שאני אוכל עכשיו בהנאה רבה.
תוספת: בצירוף מקרים לא מפתיע, מסתבר שגם בנבי סלאח אתמול חיילים ירו מיכלי גז בכינון ישיר, וגם שם נפגע פלסטיני בראשו.
תוספת2: עלה לרשת וידאו מההפגנה. הצלם הלך ליד החיילים. הוידאו חלקי, אבל לקראת סופו אפשר לראות חייל יורה מיכלי גז מדמיע בכינון ישיר.
|
נכתב על ידי
,
22/5/2010 15:15
בקטגוריות גזענות, דמוקרטיה, הומניזם, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הפגנות, משטרה ו"כוחות הביטחון", נגד הכיבוש שתיים בחמש, תרבות נגד, אקטואליה, ביקורת, צבא
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של
יודה ב-29/8/2010 18:49 |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: