טוענים שאנחנו חברה אדישה, נהנתנית, שלא מוכנה לעמוד מול פגיעה בערכיה המוסריים. ביום שישי, 14 במאי, משהו השתנה. מאות מפגינים בשכונת שייח' ג'ראח במזרח ירושלים פעלו בניגוד להוראות המשטרה, ופתחו למעשה במרי אזרחי לא אלים. משטרת ישראל מאפשרת למאות מתנחלים להפגין בתוך שטח השכונה, אך אינה מאפשרת זאת לנו, התומכים בפלסטינים.

בצעד חסר תקדים הלכנו קדימה, מאות אנשים אל מול מחסומי המשטרה, ודרשנו לעבור. המשטרה ניסתה לפנותנו, ואז, בלי להתעמת עם השוטרים, פשוט התיישבנו, מאות אנשים על הכביש, והמשכנו לדרוש יחס שוויוני, ללא אפליה. כאשר המשטרה החלה לפנות אותנו בכוח, להכות, לפצוע ולעצור, היה לנו ברור כי המאבק הזה פה, בפינת הרחוב הצדדית הזאת, הוא חזית המאבק על דמותה המוסרית של מדינת ישראל ועל עתידה.

פה התחולל עימות בין שתי תפישות שונות לגמרי של מדינת ישראל. האחת, בחסות הרשויות, היא תפישה גזענית הרואה בעם היהודי עם נבחר, בעל זכויות יתר. תפישה זו חותרת, למעשה, למדינה פשיסטית ופונדמנטליסטית, המבדילה בין אדם לאדם על פי שיוכו האתני. המונח דמוקרטיה בשבילה הוא רק סיסמה צינית, וחירות האדם כפופה תמיד לנאמנות לאידיאולוגיה דתית ולאומנית.

התפישה השנייה מבקשת לראות בישראל מדינה מוסרית ודמוקרטית באמת, מדינה נאורה שבה רשויות השלטון נועדו לשרת את העם, ולא להיפך, ושבה מתקיימת חברת מופת, אור לגויים, על פי חזון הנביאים. במשך שנים רבות אנחנו, האזרחים שחונכו על פי אותם ערכים דמוקרטיים ואוניברסליים, מניחים, בעצם חוסר הפעולה שלנו, למדינה ולחברה שלנו להיהפך לשבויות של אידיאולוגיה קיצונית ופנאטית. באדישותנו הפקרנו את הזירה לטובת האקטיביסטים מימין, ההורסים כל מה שנבנה פה.

אנחנו, הציבור הרחב, מעדיפים להרכין ראש ולא להתייחס. אנחנו מרגישים נחותים לנוכח הביטחון המוחלט והנלהב בצדקת הדרך של הקיצונים מימין. המדינה ורשויותיה הן רק מראה של החברה. שיתוף הפעולה של הרשויות עם עמותות מתנחלים קיצונים הוא שיתוף הפעולה שלנו עם האידיאולוגיה שלהם. בעצם הפסיביות שלנו הפכנו למשת"פים שלהם, המסייעים להם להשחיר את פנינו ולהרוס את עתידנו.

הפגנה בכיכר העיר פעם בחצי שנה אין בה די. כדי להשפיע באמת על מקבלי ההחלטות אנחנו צריכים לעשות קאט. לעצור, ולומר עד כאן! לא נשתוק עוד, נצא וניאבק על עתידנו! ניקח אחריות על עתיד החברה והמדינה שלנו.

לשם כך יש צורך במאבק אזרחי ישיר, במרי אזרחי לא אלים. הטענה הרווחת בישראל נגד שיטת האי-ציות הלא אלים היא, כי פריקת עול החוקים על ידי הצד הרציונלי והנאור של המפה הפוליטית יהפוך אקט כזה ללגיטימי גם בצד השני. זה נכון, אך נראה שהגענו כבר לשלב שבו אין קונסנסוס שקיים חשש כי יישבר.

הוא כבר נשבר מזמן על ידי הצד השני.

על פי עקרונות הדמוקרטיה, כאשר זכויותיו הדמוקרטיות של ציבור מסוים אינן מכובדות, והוא מופלה בגלוי על ידי המדינה, לא חלה עליו חובה מוסרית לציית לחוקי המדינה שמפלים אותו, והוא רשאי להיאבק על זכויותיו. זה קרה כבר ממזמן לפלסטינים ולערביי מזרח ירושלים, וזה קורה כך מסתבר לנו לנוכח האפליה בהפגנות בשייח ג'ראח גם לנו.

יותר ויותר מתברר, כי המשטרה ורשויות השלטון, לפחות בירושלים, אינן שייכות עוד לרוב העם אלא לקבוצת מיעוט. בשלב כזה, גם לנו יש זכות לצאת ולהיאבק על דמותה של ארצנו. כך השיגו השחורים את זכויותיהם בדרום ארצות הברית. כך השיגה הודו עצמאות. כך נפל הקומוניזם במזרח אירופה.

כולנו אוהבים לאהוב את מרטין לותר קינג ומהטמה גנדי. הגיע הזמן שנלמד מהמסורת שלהם. הכיבוש מצדיק את זה. הכיבוש מצדיק את ההתעוררות של כל מי שחרד לגורל ארצו, ומדינת ישראל ראויה שנתעורר ונילחם על דמותה.

אם אנחנו אוהבים אותה, אסור לנו לוותר עליה. בואו נוכיח, כי המשפט "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה" הוא לא רק שורה משיר יפה.

עד כאן נועם ירון. 

תזכורת מקוצררת ללמה מפגינים בשייח ג'ראח:

מתנחלים זכו בבית המשפט בבעלות על בתים של פלסטינים, פליטי 48' מירושלים שגרים שם כבר מעל 50 שנה, כי הוכיחו כביכול שהקרקע הייתה בבעלות יהודית לפני 150 שנה.

ארבע משפחות פלסטיניות כבר נזרקו מביתן לרחוב ללא פיצוי, ועוד עשרות משפחות מאויימות בפינוי.

או במילים פשוטות: זכות השיבה ליהודים בלבד.

כולכם מוזמנים ביום שישי לקום מהכורסא ולהצטרף להפגנה בשייח ג'ראח, יש אוטובוס מרכבת צפון בת"א ואולי יהיה גם מחיפה (הפרטים יפורסמו במהלך השבוע בקבוצה בפייסבוק).

בין המפגינים נוכחות מגוונת בגילאים ויש הרבה ראשים מכסיפים, כולל הרבה אנשי אקדמיה ורוח, ודוד גרוסמן אחד.

ואל דאגה - מי שלא רוצה להעצר לא נעצר, פשוט עומדים בצד ואפשר להיות בחזרה בבית בזמן לארוחת שישי בערב.