כריכת הספר, עיצוב של ד.ל.ד
אפתח ואומר שלטעמי דניאלה לונדון דקל
(הערך בויקיפדיה) היא אחת הקומיקסאיות המוכשרות והמוצלחות בישראל, באמת. והיא גם כותבת את החומר שלה
בעצמה.
אמשיך ואציין שיש לכם רק את היום ומחר
(30-31 במאי) לרוץ לסטימצקי ולרכוש את ספרה החדש, המילון המשפחתי, ב-30 ₪ בלבד
במקום המחיר הנקוב העומד על 118 ₪. שלושים שניות הייתם שם.
ועכשיו לחדשות בהרחבה: אני עוקב אחריה
מאז שהתחיל הקומיקס שלה חמודי לרוץ בהעיר, לפני אי אילו שנים. כמובן שמייד סלדתי
ממנו - הוא היה חמוד להחריד ועמוס צמר גפן מתוק ואני הייתי קומיקסאי אלטרנטיבי
חתרני ומגניב. וגם את קו הפוטושופ לא אהבתי. מצד שני, עכשיו כבר מותר להודות שזה
היה סוג של גילטי פלז'ר - כי חמודי היה קומיקס שעשוי מצויין מההתחלה, עם חוש טבעי
למקצב ולהומור.
גם את המילון המשפחתי החסר שהתחיל
להופיע במוסף הארץ לא אהבתי בהתחלה - הוא נראה לי בזמנו נורא בורגני, בזמן שיש
בעיות הרבה יותר בוערות בעולם.
עברו כמה שנים, ושנינו התבגרנו. דניאלה
למדה מבידרמן את וולקובסקי להשתמש בקו הפריהנד הקליל והמתוחכם, אבל עדיין שמרה על
צורות עגלגלות משלה, ואני למדתי להנות גם מקריאת אנקדוטות קומיקס על מצבי חיים שעדיין זרים
לי (ילדים, זוגיות למתקדמים).
ד.ל.ד., מתוך ויקיפדיה
דניאלה אספה בספר החדש את המיטב מטוריה
השונים - הקומיקס חמודי ופיצי, הסטריפ המילון המשפחתי החסר, הסטריפ כלכלת בית,
וטורי הטקסט שלה שהופיעו בלאשה, ועדיין מופיעים. לפי הקרדיטים, היא ערכה בעצמה את
הספר, גם גראפית. כמי שאוהב מאוד עומס, אהבתי את ההחלטה לדחוף את טורי המילון
המשפחתי על הצד של העמודים שבהם מופיעים הקומיקסים של כלכלת בית. שניים במחיר אחד,
בראבו!
חמודי - טור שדווקא לא מופיע בספר
הכי פחות נהניתי מהטורים הכתובים. בהם
הפולניות של המחברת הכי בולטת, ואין רצף של ציורים שירכך את המכה. טורי עיתונות אוטוביוגראפיים
על צער גידול ילדים ובעלים יש כמו זבל, ואי אפשר להגיד שדניאלה ממציאה את הז'אנר
מחדש - היא לא קישון ולא קשוע. אולי היא צריכה להחליף את השם למשהו שיש בו ק' ש'
ו-ו', עושה רושם שמסתמנת פה מגמה. אני יכול להבין את הצורך להנציח כמה שיותר
מיצירתה, ואני בטוח שדניאלה גאה בהם לא פחות ואולי אף יותר מהקומיקס, אבל אני
הייתי שמח מאוד אם הם לא היו שם כלל ובמקומם היו יותר קומיקסים.
הכי מוצלחים הם הקומיקסים של כלכלת בית,
שנדמה לי שהם גם הכי חדשים. כאמור, ד.ל.ד היא בעלת חוש טבעי למקצב ולהומור,
והסטריפים שלה זורמים מאליהם, שזה דבר שהרבה אמני קומיקס מוכרים, ידועים ומוערכים
יכולים רק לחלום עליו. דודו גבע הוא אחד מהיחידים שנהנה מכזה מתת.
היה מאוד עצוב כשהוכרז שהיא עורקת מהארץ
לידיעות, מוסף הארץ איבד בן לילה את אחד העוגנים הכי חשובים שלו, ובדיוק בשלב שבו
נראה היה שד. מתפתחת לעבר שיאים חדשים של יצירה. מידי פעם אני נחשף לטורים החדשים
בידיעות והם ללא ספק פסגה חדשה ביצירתה, גם כשהם לא קומיקס במובן הכי קלאסי.
בשבילה שווה לפתוח את מוסף סוף השבוע של ידיעות למרות שצריך להזהר מאוד לא לפתוח
בטעות במדור של יהיר לפיד, שמבט מקרי באינסרטים שלו גורם לי לחפש את המצית הקרוב
ביותר.
כך נראה עמוד הבית, הטור שלה בידיעות, בסריקה של דבורית שרגל
ד. נועצת בעצמה סיכות וסכינים מושחזים
בצורות שמענגות את הקורא עד מאוד, ולא חוסכת שבטה ממשפחתה וחברותיה. הופתעתי מאוד,
באמת, לקרוא בראיון איתה בטיים אאוט השבוע (עמוד 42 בערך) שהילדים שלה לא
מתעניינים בקומיקס שלה בכלל, או כך לפחות היא מעידה. אני יכול להבין את הניכור של
ילדים מתבגרים חשים כלפי הוריהם. מצד שני, זה מאוד מזכיר לי את התגובות שמתעדים
איליין ורוברט קראמב את ביתם הצעירה סופי בקומיקס שלהם משנות התשעים - סופי עצמה
נפלה בסוף גם היא עמוק בקומיקס האוטוביוגראפי, וביצירות שלה ברור כשמש שהיא ינקה
קומיקס מגיל אפס. דניאלה, אם את קוראת את זה, עשי לעצמך טובה ואל תקראי את הקומיקס
של סופי - את עלולה לחטוף התקף לב אם תדמייני לרגע שגם הבת שלך תעבור את אותן
חוויות.
הערה לקוראים שלא פגשו אותה: היא הרבה
יותר רזה וצעירה מאיך שהיא מציירת את עצמה.
או בקיצור, פולניה פולניה, אבל לפניך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: