@page { margin: 2cm }
P { margin-bottom: 0.21cm }
>
אז גם אני נשברתי
ונכנעתי להפצרותיהם של התאגידים,
והלכתי לרכוש את השלושה במאה שלי
בצומת ספרים.
להפתעתי,
לראשונה מזה שנים לא הייתה
לי שום בעיה למצוא שלושה שנכללים במבצע.
בדרך כלל אני מוותר וקונה
אחד במחיר מלא,
כי אלה שאני אוהב בדר"כ
באים מהוצאות קטנות שלא נכללות במבצע,
או סתם דחויים.
ומה שהיה לא פחות מפתיע,
זה שבחרתי שלושה מנצחים.
שמות הספרים מקשרים לאתר של צומת, שם יש את התיאור הרשמי של הספר, ושמות הסופרים לערכים עליהם בוויקיפדיה בעברית.
שנת
הגנן מאת קארל צ'אפק
כן,
צ'אפק,
זה שהמציא את המילה רובוט.
מסתבר שהמילה רובוט מקורה
לא במילה עבודה:
בצ'כית
רובוטה היא עבודת אריסים,
לא סתם עבודה.
צ'אפק
הוא הומריסט והומניסט צ'כי
ידוע מאוד מתחילת המאה העשרים.
שנת הגנן הוא ספר קטן ולא
מהידועים שלו,
ורות בונדי המתרגמת מצ'כית
החליטה לתקן את העוול ולתרגם אותו סופסוף
לעברית.
מייד
התמלאו כל מדורי הספרות בתשבוחות משתפכות
מכל עבר, אז
הייתי חייב לבדוק על מה המהומה.
המסקנות:
לא יצירת המופת שתשנה את
חייכם, אבל
כן ספר קטן ומצחיק,
שמאוד מזכיר אסופה של טור
בעיתון. הוא
מלגלג בעדינות על עבודת הגנן,
באופן שאפשר להקביל אותו
להרבה מקצועות ומצבי חיים אחרים.
השבוע
למשל נמלאה הרשת בקריאות של גנני וורדפרס
חרוצים, שהפשילו
שרוולים והתקינו את הגרסא החדשה.
עלילות הגננות מאוד הזכירו
לי את עלילות הוורדפרסאים העצמאיים
שנשאבים למצב אובססיבי מעט של שפצור תמידי
ובלתי פוסק של הבלוג:
העיצוב,
הצד הטכני,
וכמובן המרדף האינסופי
אחרי תוספים ושפצורים חדשים.
בקיצור:
המתנה המושלמת לכל גנן,
בין אם גינתו היא ממשית או
ווירטואלית.
על
דעת עצמו – ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן
מאת נורית גרץ
גם ספר
זה זכה למבול של תשבוחות כשיצא לפני שנתיים
או שלוש, והנה
סופסוף השלמתי את החור בהשכלה.
עמוס
קינן היה איש לח"י,
ואח"כ
סאטיריקן בעיתונים,
וכתב ספרים ומחזות ועוד
כל מיני דברים.
היה מסוכסך כל חייו עם עצמו
ועם כל העולם,
תמיד בעמדה אנטי ממסדית –
תמיד רב עם כולם,
לא מסתדר במסגרות.
גרץ
היא אשתו של קינן,
והיא ערכה מחקר מקיף מאוד,
כך שהספר מבוסס על כתביו
של קינן כולל היומן שכתב מגיל 12,
וראיונות ארוכים ומעמיקים
עם הגיבור עצמו ועם רבים מחבריו ומכריו
לאורך השנים.
בעקרון
אפשר אולי להגיד:
למי יש כוח לעוד ספר על דור
תש"ח,
אבל הספר הזה פשוט כתוב
מצויין. הוא
בנוי טוב, הוא
קולח, מרתק,
מעורר מחשבה,
מרגש.
במרכז
הספר עומדת נפשו של קינן,
ולאורך כל הספר יש ניסיון
להבין מה היו המניעים הנפשיים שגרמו לו
לעשות מה שעשה ולכתוב מה שכתב.
חוץ
מדמותו של הגיבור אפשר ללמוד מהספר הרבה
על פוליטיקה, על
הפערים בין אידיאולוגיה ומימושה בשטח,
בכלל ובישראל בפרט.
בקיצור,
ספר מעולה,
מומלץ מאוד.
לאכול
בעלי חיים מאת ג'ונת'ן
ספרן פוייר
אהבתי
את "הכל
מואר”, למרות
שהיו בו הרבה קטעים משתפכים ופלצניים
שהיה צריך לקצוץ החוצה.
לא
יכולתי לסבול את "פלצני
להחריד, חסר
עורך", לא
צלחתי אפילו חמישה עמודים.
לאכול
בע"ח
שונה לגמרי משני אלה – אין בו שומן מיותר
בכלל, הוא
לא מתייפייף, הוא
לא מתפלצן.
הוא
קריא, קולח,
מדבר בגובה העיניים.
זה ספר
שמתאר את תעשיית הבשר – בעיקר האמריקאית,
אבל גם העולמית.
פה ושם הוסיפו המתרגמים
נתונים על התעשיה הישראלית,
אבל מעט מידי לטעמי.
עכשיו כשאני קורא את פוייר,
אני מתחיל לרצות לדעת יותר
על מה שמגיע לצלחת שלי.
כבר
כתבתי פה בעבר:
אני מסכים אידיאולוגית עם
הצמחונות, וגם
לפני קריאת הספר הזה ידעתי שלאכול בשר
שמקורו בחקלאות התעשייתית זה פשוט לא
בריא – כלומר זאת לא רק בעיה אידיאולוגית,
אלא תועלתנית ואנוכית
לחלוטין.
למרות
זאת, עדיין
לא עברתי לצמחונות,
למרות שאני משתדל לאכול
פחות בשר מבעבר.
גם
פוייר היה כזה – היו לו תקופות של צמחונות,
והיו לו תקופות של אכילת
בשר ללא הגבלה.
גם אשתו הייתה כזאת.
עד שהם נכנסו להריון,
ולקראת הולדת בנו הוא החליט
לעשות את המחקר הזה על תעשיית הבשר כדי
להחליט אם לגדל את בנו כצמחוני או לא.
פוייר
מצליח לא להשמע כמו צמחונאצי מאנונימוס
– הוא לא מטיף,
והוא לא מנסה לעורר בקורא
רגשות אשם מוסריים (טוב, רוב הזמן).
הוא
פשוט פורש בפני הקורא את כל המידע על
תעשיית הבשר ועל הנזקים שהיא גורמת לבני
אדם (ולחיות),
ומשאיר לקורא להחליט בעצמו.
קשה
להגמל מבשר אפילו יותר מאשר להגמל מסיגריות.
אבל
מכיוון שהבשר של כמעט כולנו,
גם בישראל,
מגיע מחקלאות תעשייתית,
אני חושב שזה ספר שכל אחת
ואחד שאוכלים בשר צריכים לקרוא,
פשוט כדי לדעת מה אנחנו
מכניסים לפה – ושוב,
בלי קשר לנימוקים מוסריים,
אלא מתוך אגואיזם טהור.
אנשים
אדישים, כמוני,
לא יתקשו לקרוא את הספר
הזה תוך כדי אכילת סטייק טרטר או המבורגר
עסיסי.
למי
שיש לו קיבה רגישה זה לא מומלץ.
שורה
תחתונה: ספר
חובה.
תוספת, שלוש וחצי שנים אחרי: זמן קצר אחרי שקראתי את הספר של פוייר, וכתבתי את הפוסט הזה, החלטתי לעבור לצמחונות. החלטתי ועשיתי. היום אני כבר בדרך לטבעונות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: