עדיין מטריד אותי לראות שאנשים זורקים ספרים לרחוב, למרות ששעתם הולכת ואוזלת. בקרוב אנשים ייפטרו מהם כמו שנפטרו מתקליטי הויניל, בשעתם. 20 שנה אחר כך היפסטרים בני 15-25 יאספו אותם בהתלהבות.

עדיין מטריד, למרות שגם הספרייה שלי מתפקעת, וכבר השתמשתי באתר פינדאבוק כדי למכור ובאתר אגורה כדי למסור ספרים ומגזינים.

גם השכן שלי לא ממש זרק את הספרים, הוא הניח אותם במסודר על פחי מחזור הנייר שבחצרנו, כאן בצפון ת"א. המון ספרי תיירות – כאלה שהיו קונים בשנות השמונים כשביקרו בערי תיירות באירופה, עם תמונות של המונומנטים החשובים, וספרי מוזיאונים כמו הפראדו בספרד והארמיטאג' בלנינגרד.

הפראדו. בספר משנות השמונים הוא לפני השיפוץ, עדיין צהוב כהה.

תמרה דה למפיקה

וגם ספרי אמנות, אחד של טאשן, של ציירת הארט-דקו תמרה דה-למפיקה, עם הקדשה ל"מליקה שלנו... אולי לא שמת לב אבל אימצנו אותך לאמא... ...חנה ושמואליק הספרי, 14.3.93”. דה-למפיקה פעלה בשנות ה-20-30 בפריז אבל משמשת השראה לסגנון של כמה וכמה מאיירים אמריקאיים בני ימינו.

וגם ספרי קריאה. אספתי את כל מה שנראה לי מעניין. ספר מחזות של חנוך לוין, הארי פוטר הראשון בעברית. כל השנים נמנעתי מלקרוא אותו, ועכשיו באחד מערבי החג, לא זוכר איזה, אמרתי נו טוב, וקראתי. לא פלא שהפך ללהיט פופולארי, איזה ערימת קלישאות סכרינית. לא סיימתי אותו, העליתי לאגורה ותוך יום הוא נלקח.

ביניהם היה ספר בשם "המפלט האחרון" מאת רות קליגר-עליאב ופגי מן. פגי מן, כנראה אמריקאית, כתבה גם את הביוגרפיה של גולדה מאיר. הספר יצא לראשונה ב-1973 באנגלית וב-76 בעברית, בתרגום מאנגלית של מנחם בן-אייר.

הספר מבוסס על זכרונותיה של רות קליגר-עליאב, שהייתה אחת מעשרה חברי המוסד לעליה ב, קיצור של בלתי לגאלית, שפעלו באירופה לפני מלחה"ע השנייה ובמהלכה לארגון אוניות פליטים ליהודי אירופה. היא פעלה ברומניה בין השנים 39-41 לארגון האוניות – איסוף כסף, קניית אוניות, שוחד לכל מי שצריך, ארגון הפליטים היהודים ועד להפלגת הספינות.

אתם יכולים בוודאי להבחין שאני עדיין תחת רושמו של התרגום המעט מיושן ומליצי.

הספר כתוב בסגנון אמריקאי מלודרמטי, ממש הוליוודי. ולמרות זאת, הוא סוחף ומרתק. אולי כי המאורעות בו קרו באמת, ואולי כי לפגי מן הזאת באמת היה כשרון. היא הצליחה לשלב בהצלחה רבה בין סיפור המתח הציוני-מחתרתי לבין סיפור האהבה האישי של רות ברומניה.

הסיפור היהודי-ציוני הופך לבסיס איתן לתסריט הוליוודי סוחף, חבל שלא עשו ממנו סרט, באמת.

אני עדיין זוכר את מסעדת המפלט האחרון באילת. היא עדיין קיימת, אבל בביקורי האחרון לפני שנים רבות היא כבר לא הייתה מה שהייתה פעם, כשרק נפתחה ואני הייתי רך בשנים. אז היא עשתה עלינו רושם רב, עם כל תפאורת הדייג, על הדגים המפוחלצים ורשתות הדייג הקרועות התלויות מסביב, הציורים על הקיר והצדפה הענקית שבה הוגשה לאבא שלי מנת שרצי הים ברוטב יין ושמנת או מה שזה לא היה.

בקיצור, אחלה ספר, למרות שהוא ישן, אמריקקי וציוני.

במהלך החג קראתי גם את "אני קלאודיוס" = גם כן ספר מליצי משהו. התרגום החדש נאה אבל קריא. לחובבי הסיפורים ההיסטוריים, אבל גם לחובבי הטלנובלות, אם הם עדיין מסוגלים לקרוא אותן מודפסות.