אח, איך התקשורת הסתערה עליה בחדווה. אח, איך הסתערו עליה הטוקבקים.
מרגלת! בוגדת! שמאלנית!
והנה היום מתברר שהמדינה החליטה
שבעצם ענת קם לא מואשמת בריגול חמור, ולא מואשמת למעשה בשום סעיף של פגיעה בביטחון
המדינה.
"על-פי כתב האישום המתוקן, יושמטו הסעיפים שמייחסים לקם פגיעה בביטחון המדינה. בכך
תרד לחלוטין מן הפרק האפשרות שקם תרצה מאסר עולם. עם זאת, בכתב האישום ייכללו
סעיפים של החזקה ומסירת חומר סודי, שבצידם עונש מאסר ממושך שיכול להגיע ל-15 שנים
מאחורי סורג ובריח.
עו"ד אביגדור פלדמן, המייצג גם הוא את קם, טען
לכל אורך הדרך כי האישומים המיוחסים לקם מוגזמים, וכי מדובר במקרה קלאסי של האשמת
הש"ג. "כדי שהעניין הזה לא יתגלגל אל המקום שהוא צריך להתגלגל - הדרגים
הבכירים - נמצאה ענת קם, והיא זו שתעלה על המוקד. אני מקווה שנצליח להחזיר את
הפרשה לממדיה המקוריים", אמר פלדמן."
אני לא מומחה משפטים, אבל נראה לי שיש משהו פגום בשיטה הזאת שלפיה
הפרקליטות מנפחת את כתב האישום לצורך מיקוח עם הסנגורים.
צורת הפעולה הזאת של המדינה חוזרת שוב ושוב על עצמה. זה קרה עם טלי
פחימה, זה קרה השנה עם אמיר מח'ול ועומר סעיד. השב"כ עוצר ומאשים, הרוני
דניאלים חווים אורגזמה בשידור חי, הטוקבקיסטים מקיימים אורגיות המוניות, והמדינה
נשטפת בגל של קתרזיס נהדר ומרגיע.
שוב יש את מי להאשים בכל צרותינו, שוב יש את מי להעלות על המוקד.
אחרי כמה חודשים, כשהמהומה נשכחה, אפשר בשקט בשקט לסגת מכל האישומים המנופחים, אחרי שהנאשמת כבר נחקקה בתודעה הציבורית כמרגלת, בוגדת וכו'.
ושוב אפשר גם להתמקד באישיותה של החושפת, במקום להתעניין בתוכן המידע
שחשפה.
תזכורת:
הסיפור העיקרי בפרשת ענת קם הוא סיפורם של
הרמטכ"ל, רב אלוף אשכנזי, האלוף יאיר נווה והאלוף טל רוסו, שעברו על פסיקת בג"צ בעניין
החיסולים הממוקדים: בג"צ קבע שאין לחסל מבוקש אם אפשר לעצור אותו ללא אלימות,
ויש להגביל ככל האפשר את הפגיעה בחפים מפשע.
המסמכים שהדליפה ענת קם לעיתונאי הארץ אורי בלאו מוכיחים: צמרת צה"ל תיכננה מראש את רצח המבוקשים, ובדיעבד הציגה את מותם
כפועל יוצא של התנגדותם האלימה למעצר. בנוסף, אישרו בכירי צה"ל מראש פגיעה
בחפים מפשע במסגרת הרצח.
תוספת: וכרגיל, גורביץ כותב את זה הרבה יותר טוב ממני. הנה קטע חשוב מהפוסט שלו:
"מחנכים אותנו לחשוב ש"הגדולים יודעים" ושאם
משהו מוגדר כסודי הרי שיש לכך סיבה טובה. כפי שהראו לנו קם ומאנינג, לעיתים
קרובות מאד סיווגו של מסמך – כלומר, הגדרתו ככזה שאין לציבור גישה אליו –
מיועדת לא להסתרת מידע שאסור שיגיע לידי האויב, אלא להסתרת מידע לא נעים.
לעיתים פאדיחה בשדה הקרב (כמו השקר שניסה להסתיר את מותו של מאט טילמן מאש
ידידותית), לעיתים מידע שיפריע לצבא במלחמת התעמולה שלו.
ולעיתים, חיפוי על פשע מלחמה. כמו שניסה בן
גוריון לעשות בכפר קאסם, כמו שניסה הצבא האמריקני להסתיר את המידע של
וויקיליקס, וכמו שניסו צה"ל והשב"כ לעשות בפרשת נווה-קם.
...
בכל פעם שמודיעים לנו שמידע הוא סודי, אנחנו צריכים לשאול למה
הוא סודי. אסור לצאת מנקודת הנחה שיש סיבה הגיונית לסיווג. כוח משחית;
וכוח סודי משחית במיוחד. אם נראה שגוף סודי מנסה להסתיר משהו לצרכיו, ולא
לצרכי המדינה, זה כנראה המצב. בפעם הבאה שיציגו לנו את קם או את מאנינג
התורנים כאויבי העם, בוגדים ומרגלים, יש מקום לתהות מי הבוגד כאן.
בדרך כלל זה לא החושף."