בשנת 98 בערך הייתי בטיול עם נועה בגליל העליון ועברנו דרך בית ג'אן בדרכנו לחניית לילה גשומה בהר הלל. חקלאי נחמד נתן לנו טרמפ על הטרקטור שלו.

בשנת אלפיים פנו אליי מעמותת התיירות אל ג'רמק 2000 שאעצב דמותג של דרוזי חביב להוביל את תדמית מפעלי התיירות של הדרוזים בבית ג'אן. אבל אז פרצו האירועים במגזר הערבי והדרוזים החליטו לדחות את הקמפיין.

כבר לפני שנים שמעתי שיש שם צימרים מיוחדים עם אירוח לבבי, אז כשעלתה ההצעה לעשות סופ"ש משפחתי בצפון, התקבלה הצעתי לנסות את בית ג'אן ובחרנו באינטרנט את סמי המארח.

נסענו אבא שלי, אשתו ובנה, ושתי אחיותיי והחברים שלהם, סה"כ שמונה.

כשהזמנו את החדרים לא ידענו מה יהיה מזג האוויר, וכשהתבררה התחזית כמה מבני משפחתי החלו לחשוש לגורלו של סוף השבוע. אני הייתי שאנן כהרגלי. ביום חמישי אחרי הצהריים יצאנו צפונה שמונה אנשים בשתי מכוניות. נסענו בכביש העשירים, כביש שש, ולמרות עומסים קלים בצמתים בצפון הגענו תוך שעתיים ומשהו לבית ג'אן.

סמי חיכה לנו בכניסה לבית ג'אן, עיירה ענקית המשתערת על פני כמה פסגות בהרי מירון, מעל ראמה והעמק שבין עכו לצפת. היה סגרירי וגשום. סמי הוביל אותנו קודם למכולת המקומית, שנראה איפה לקנות מצרכים אם נצטרך. אחר כך הגענו לצימר. סמי טען ששידרגו אותנו חינם מהחדרים שהזמנו למבנה החדש, שורה של 12 חדרים מאובזרים, 6 כבר גמורים ו-6 עדיין בבנייה. החדרים נראו נהדר אבל התבאסנו מהמסדרון הפתוח סחוף הרוחות. סמי כל כך הפליג בשבחי הבניין החדש שמייד חשדנו שמשהו לא בסדר. לחץ קל אך עקבי שכנע אותו להראות לנו את הבניין הישן, "הווילה". בווילה כל החדרים הם בשלוש קומות במבנה אחד, ולמטה יש סלון ומטבח עם קמין ברזל מזמין. דרשנו לעבור לווילה, החלטה שהתבררה כמוצלחת מאוד. החדרים מודרניים ומאובזרים במזגן ורהיטי עץ כבדים.

הזמנו מראש ארוחת ערב אחת במקום, שאותה בישלה השכנה ואכלנו בביתה. הייתה ארוחה מסורתית עם המון סלטים, בורגול, אורז ובשר עם חומוס. היה טעים, גם לי שלא אכלתי בשר. אחרי הארוחה הוזמנו לסלון המשפחה. דיברנו קצת על בית ג'אן, אפליית הדרוזים, ואיילת בדקה אם הם מכירים קצין אחד מבית ג'אן ששירת איתה בצבא. אני פלירטטתי עם הנכדה בת השנתיים ומשהו, ובעלה הפתיע כשהזמין אותנו לוויסקי. אה, והם הדליקו לנו מן מנורות שעשויות מזר ורדים מפלסטיק, נראה כמו קישוטי חג המולד.

למחרת בשישי בבוקר, אחרי ארוחת בוקר מפוארת (כולל חצילים זעירים מוחמצים), התלבטנו מה לעשות. בחוץ ערפל כבד כיסה את בית ג'אן ולא יכולנו לראות מעבר לבית הקרוב. התחזית צפתה גשם, מה שיקשה עלינו לטייל בטבע כמו שאנחנו אוהבים.

סמי הציע לעשות לנו את הסיור המסורתי בבית ג'אן, כולל ביקור במפעל הסבונים המקומי, אבל אנחנו טיפוסים עצמאיים ולא אוהבים טיולים מאורגנים.

אז נסענו ליקבים שבאיזור התעשייה של דלתון. נסענו דרך כביש שסללו הדרוזים בשמורת הר מירון בין בית ג'אן לחורפיש, שהיה בזמנו עילה לסכסוך עם הרשויות. בינתיים הוא אושר. זה היה נהדר, לסוע דרך הנחל באמצע היער בערפל.

טעימות היין התאימו לגמרי לאווירה החורפית, הקרה והגשומה שבחוץ. ביקב אדיר צפינו בסרט תדמית בינוני, אבל מרכז המבקרים מעוצב וטעמנו יינות אדומים טובים ולא זולים וגבינות טעימות. יש שם גם מבשלת בירה אבל היא הייתה סגורה.

ביקב דלתון היה די עמוס. ניגשתי למוכרת הפנויה וביקשתי לטעום את הזינפנדל. "ישר אתה הולך לזינפנדל?! תתחילו מהתחלה!". המוכרת החיננית והנלהבת ערכה לנו טעימת יינות מקיפה, מהקל אל הכבד. טעמנו כל מיני יינות. היותר יקרים היו היותר טעימים, במפתיע. התגאנו שאנחנו באים ממשפחת ייננים (סבא שלי מצד אמא עשה יין בשנות השמונים, ודוד מנדי אח של אבא שלי עושה יין עכשיו).

לצהריים חצינו בחזרה את רמת דלתון, עדיין בגשם, ועדר סוסים חצה את הכביש כשעברנו. בג'יש אכלנו במסעדת אל-ליאלי. מעבר לסלטים ושאר המאכלים הרגילים, כיכבו בארוחה סמבוסק זעתר מצויין וסמבוסק גרגיר נחלים לא פחות. אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שאכלתי גרגיר מבושל.

בעודנו במסעדה השמיים הפסיקו לטפטף, אז הזדרזנו לעשות טיול קצר שבו ירדנו מג'יש לנחל גוש חלב ולחורבת בית הכנסת היהודי. לא ברור למה המקום מוזנח כל כך. אחר כך עצרנו לראות את הזרימה בנחל דישון.

כל היום ניסינו להשיג מקום בכמה וכמה מסעדות באיזור שבין ראש פינה למעלות, אבל קשה להשיג מקום לשישי בערב לשמונה אנשים, אפילו במזג אוויר גשום. בסוף מצאנו מקום באלומה בתרשיחא.

לא הכרתי, אבל מסתבר שזאת מסעדה צרפתית וותיקה שקיימת כבר איזה 11 שנים.

היה מעולה. המנות הראשונות היו נהדרות, סלט עם גבינה וסלק אפוי, ועוד דברים שאני לא זוכר, והמנה שלי: אספרגוס ורבעי ארטישוק צלויים עם כוסית רוטב שמנת ופטריות מצויין. רוב השולחן לקחו בשרים לעיקריות ונהנו, אני לקחתי רביולי עדינים ברוטב, אה, פטריות אני חושב.

בלילה החברה שיחקו המתיישבים של קטאן. זה קצת מזכיר ריסק.

למחרת בשבת היה יפה והאוויר צלול יותר, יכולנו להתפעם מהנוף של העיירה והפסגות שמקיפות אותה. עלינו לפסגה של הר הארי, מקום מנוחתו של נבי חידר, לתצפית לכיוון דרום על העמק של ראמה וכרמיאל, אבל לא ראינו כלום. מה שכן ראינו היה ענן ענק שעולה במהירות מהעמק ועוטף אותנו.

אבל צפונה משם היה יפה, אז ניצלנו את מזג האוויר ועשינו הפעם טיול של ממש, נחל מורן ועיינות נרייה, מבית הספר שדה מירון ועד חורפיש (עשינו הקפצה: בתחילת המסלול נסענו בשני רכבים לחורפיש, וחזרנו עם אחד. בסוף המסלול נסענו להביא את הרכב שהשארנו במירון).

נחל מורן הוא אחד המסלולים הכי קלאסיים באיזור מירון, וכבר עשיתי אותו כמה פעמים בעבר עם טיולי החברה להגנת הטבע וטיולים שנתיים. ירידות על פני סלעים מעל הנחל, עצי קטלב, מים, בוץ. כיף. אחר כך יוצאים מהעצים. בעצירה התווכחנו אם לעשות על הגזיה תה זעתר או תה מרווה. עשינו את שניהם. הסכמתי לטעום תה זעתר, וזה אישש את חששי שזה תה בטעם תבלין פיצה ולא תה ששותים.

שיא הטיול היה עין חותם שבנחל כזיב העליון, ממש ליד חורפיש. גם שם כבר ביקרתי מלאן פעמים בעבר, וכל פעם זה יפה מחדש. מבנה אבן קטן מעל בריכה קטנה של מים שמגיעים מנביעה בסלעים שמעל. בקיץ הוא הומה מטיילי חברה, ביינישים ודרוזים עם עדרי עיזים. הפעם היינו לבד שם.

בחורפיש גדי קנה ג'ריקן שמן זית להורים שלו, ואנחנו שמנו פעמינו לסמבוסק הארזים המיתולוגית. שם היה מפוצץ, אז פשוט אכלנו בסמבוסק הארז לא רחוק משם. להפתעתי התברר שאלה לא כיסוני בצק קטנים וסגורים כמו שאני מכיר, אלא משהו שיותר דומה לפיצה אישית עגולה עם תוספות שונות. אני לא התלהבתי, אבל אור המורעב אכל איזה שלושה.

ומחורפיש נסענו חזרה הביתה.

אם היינו יכולים לתכנן, סביר שלא היינו בוחרים באחד מסופי השבוע החורפיים בשנה. אבל למעשה היה כיף אדיר, מהערפל היפה ועד הקמין המוסק בבולי עץ שחיכה לנו בצימר של סמי המארח.