זה התחיל מטוויט של גילי ביום שישי בשמונה וחצי בערך: יש מאהל בצומת סירקין, אתיופים במצוקה, צריכים סיוע. התקשרתי לגילי, לקחתי טלפונים. עוד לפני זה, בעצם, כבר שאלתי בטוויטר ופ"ב למי יש אוטו ובא איתי להביא להם אוכל ומים. אחרי שהתקשרתי לשגיא מהמאהל, התברר שאוכל ומים יש להם. והם כבר שם שבוע וחצי, לא חדשים.

(צומת סירקין הייתה פעם הקצה הדרומי של פתח תקווה לכיוון יהוד ונתב"ג. בשנות התשעים לכבוד גל העלייה שרון הפשיר קרקעות בטירוף, והיום פ"ת מגיעה כמעט עד יהוד. מגדלים, קניון וכו').

אבל דווקא שלטים הם צריכים, כי הם מתכננים צעדה עצמאית מחר ולא באים לת"א. התחלתי להרים טלפונים, ובינתיים מיכל הודיעה לי בפ"ב שהיא מתנדבת לנהוג אותנו לשם. לקחתי ציוד יצירת שלטים, ואספנו ממאהל הסטודנטים ברוטשילד כמה כרזות שהסכימו לנדב לנו, ואת מאיה ואלינור.

יחד, היה לנו ייצוג של דרום, מרכז וצפון ת"א.

הגענו לצומת סירקין. קיבלו את פנינו במאור פנים במאהל. יש שם כמה עשרות אוהלים, וגם הרבה שלטים. התיישבנו לדבר עם הנוכחים – אתיופים צעירים וחסונים (וחתיכים) וגם וותיקים מכל מיני עדות, זועמים. הדיון היה פורה, חי ומעניין, אפילו כשהועלו סוגיות כמו בילעין ופלסטינים. כמובן שהגענו די מהר גם ל-48.

תוך כדי שאני חותך שבלונה ("העם דורש מדינת רווחה" – סיסמא שנבחרה יחד עם המקומיים, אם כי לא כולם הסכימו לגמרי) ומרסס עותקים קראנו לעוברים ושבים שטיילו ברחוב הראשי לבוא מחר להפגנה. העו"ש היו קצת בשוק מזה שבאמצע הלילה יש עוד אנשים במאהל והם אפילו עובדים, אבל באופן כללי הביעו תמיכה וחלקם נשארו לדבר ואף הבטיחו שיצטרפו מחר.

פתח תקווה, כן? לא רוטשילד.

הזועמים יותר הציעו לרדת לכביש ולשרוף צמיגים כבר עכשיו. הרגועים יותר, וביניהם אני, הסברנו שלא צריך. הנה בדיזנגוף בת"א חסמו את הכביש בלי שום אלימות. פשוט ישבו חמישים איש בערך, שילבו ידיים וסירבו להתפנות, אמרתי להם. אמרו לי: פחחחחח, זה בת"א. פה יס"מ יכסחו אותנו במכות תוך שנייה. אמרתי להם, כן, גם בת"א יס"מ כיסחו ועצרו מפגינים. אמרו וואללה, אולי זה שווה את זה. אמרתי להם: אבל עזבו, לא צריך. אתה ניגש לשוטר האחראי, אומר לו תן לנו רבע שעה לחסום ת'כביש ואחר כך אנחנו מתפנים בשקט, העיקר שיצלמו אתכם לווינט. אמרו, וואללה, אולי צודק.

בשל התחייבויות קודמות, נאלצנו לחתוך מוקדם בחזרה תלאביבה, וקטענו את הדיונים באיבם. אבל היה מרגש, מצחיק וכיף. לסיום עוד הלכנו חלקנו ברגל בתל אביב ממרמורק ללווינסקי, ומצאנו את המאהל בסביבות חצות (או אחר כך, לא בדקתי את השעה) עדיין חי, עם כמה מעגלי שיחה שקטים.

כמה מהנוכחים עוד אכלו בתיאבון מעדנים ממטבח המאהל (תרומות מאזרחים, מסעדות ומוסדות, חלקם מגיעים בתרומת משנה מהמאהל ברוטשילד), וכולנו נברנו במבחר העצום של ספרים בספריית הקח תן שהקימה גל חן (ואף אחד לא יגיד לכם כלום אם רק תקחו ולא תתנו). חזרתי עם ספר הביתה.

מאיה ואלינור הדרומיות פגשו את השכן מהבניין ממול, ותחקרו אותו כמה שותפים הם ומה זה הדברים המוזרים שהם עושים שהן רואות מהחלון. הן נשארו אחרי, אני התעייפתי ופרשתי.

מחר ההפגנה הגדולה. אני עדיין מתלבט אם לצעוד בתל אביב או בפתח תקווה.

צילום: אלינור דוידוב