ישנה תוכנית אחת, ברדיו שמפעיל הצבא, שמחברת בשידור חי בין כל קצוות הקשת הפוליטית הישראלית: הימין הלאומני-גזעני מצד אחד, והימין הפונדמנטליסטי-רצחני מאידך.

יושב אדם בשם אברי גלעד מאחורי מיקרופון, ומזהם את האוויר בהסתה גזענית יודו-נאצית מהסוג המסריח ביותר, ושום דבר לא קורה! הכל סבבה. האיש לא מפוטר בין רגע.

הוא כמובן לא היחיד. הדג הרי מסריח מהראש, ראש הממשלה. אבל הסירחון של ביבי מתפשט וסוחף אחריו עשרות גזענים, שיוצאים אחד אחת מהארון ומודיעים בקול גדול: כן, גם אני גזען מסריח! שרים, חברי כנסת, "פרשנים".

הבעיה היא שזה כביכול לגיטימי, חופש הדיבור וכל זה.

ובכן, לא! אני לא מסכים. זה אולי לגיטימי מבחינת המשטרה והמדינה, שפוטרות בלא כלום רבנים ואישי ציבור המסיתים לאלימות ולרצח, זה לא אומר שאזרחים תמימים צריכים לסבול בשקט.

אברי גלעד לא רוצה סודנים פה – אני לא רוצה אותו פה.

אברי גלעד הוא מזהם סביבה, וככזה אני לא רוצה אותו ברחובות עירי. אין שום סיבה שאתם ואני ניתן לגיטימציה לאיש הזה, בטח לא בתל אביב-יפו. מעתה, רוצה האיש להנות מהחיים? שיעשה את זה ביצהר או במאחז זבדיאל ז', שם מקומו.

זאת פעולה פשוטה שכל אחד מאיתנו יכול לעשות. נכון, זה דורש קצת יותר מלייק בפייסבוק, אבל בכל זאת.

והיה ויבוא האיש הזה בקהל בני אדם, בפתיחה נוצצת, במסעדה בשדרה, או סתם ברחוב, יש לקרוא בקול גדול:

"הי מה זה הסירחון הזה! אוי זה גזען מסריח! פי, הריח מגיע עד לכאן! בואו נלך מפה!"

זה לא צריך להיות המילים האלה במדוייק, כמובן שכל וריאציה על הנושא תתקבל בברכה.

פעולה זו טובה גם בהתקלות עם גזענאצים אחרים שלא מתביישים להראות את פרצופם במרחב הציבורי.

מאמץ קטן שלנו, ואולי הם יתחילו להתבייש.