למי שלא ביקר בקומיקס וירקות לאחרונה, או בכלל, אני יכול לספר שהמדפים האלטרנטיביים עשירים מאי פעם.

יש כמה וכמה אוספים מומלצים של קראמב, מהסדרה שאוספת את כל הקומיקס שלו אי פעם.

כמה ספרים וחוברות של Dan Clowes, יוצר Ghost World, ביניהם 20th Century Eightball, הגרפיק נובל המוזר David Boring, הגרפיק נובל המוזר לא פחות Like A Velvet Glove Cast In Iron, וזה מה שאני זוכר כרגע.

Optic Nerve - אוסף של סיפורי קצרים של יוצר בשם Adrian Tomine, לא חדש אבל לא רע.

סלייס אוף לייף מהורהר עד עגמומי שלא קורה בו הרבה, ולמרות זאת הוא מעביר רגשות. 32 סיפורים זה אוסף שאוסף את היצירות הראשונות שלו, ואפשר לראות יפה איך הוא מתפתח מסגנון סקיצתי וקצת מרושל לסגנון מהוקצע, מדוייק ונקי, וקצת מושפע מדן קלוז שלעיל.

יש גם Drawn & Quarterly חדש, אנתולוגיה משובחת עם קצרים שנראים מענינים, ביניהם אני זוכר את ג'ו סאקו, היוצר של פאלסטיין.

יש מהדורה חדשה וענקית שאוספת את כל סדרת Bone, שאני אישית מעולם לא קראתי אבל אורי ברוכין ממליץ עליה בחום.

כשהייתי באנגולם קניתי אוסף עצום בכריכה קשה של אחד מהאחים הרננדז, יוצרי Love & Rockets. אני עדיין באמצע הקריאה ועוד לא ניסחתי חו"ד סופית. זה סיפור על עיירה מקסיקנית נידחת, קצת מזכיר סופרים דרום אמריקאיים מוכרים כמו מארקס וחבריו. אחיו עושה סיפורים חצי עתידניים על חבורה של פאנקיסטים. אצל שני האחים לבחורות יש חזה עצום בגודלו, אבל, ויתקנו אותי כלבות השמירה אם אני טועה, אין אצלם שוביניזם נוראי.

בקיצור יש בחנות גם אוספי Love & Rockets.

במסגרת שיטוטי באתר Drawn & Quarterly לבדיקת האיות של Tomine גיליתי חדשה מסעירה ומשמחת ביותר! אחד מהקומיקסים המופלאים ביותר שאי פעם קראתי ושהיה out of print במשך שנים יצא בהדפסה חדשה!

אני דורש מדני ויובל להזמין לאלתר במשלוח אקספרס 9000 עותקים ולאלץ, תוך שימוש בכוח אם צריך, כל מי שנכנס לחנות שלהם לרכוש לעצמו עותק.

המדובר בקומיקס המופתי - Ed the Happy Clown מאת הקומיקסאי הגאון Chester Brown. כשכתבתי את המלצות למתחילה כתבתי עליו המלצה אבל הורדתי אותה כי ידעתי שלא תוכלו להשיג את הספר. אז עכשיו אפשר והנה ההמלצה:

Ed the Happy Clown by Chester Brown

אד הליצן השמח. אד דה הפי קלאון הוא אולי אחת ההוכחות הכי חזקות לכוח של השפרצה לא מרוסנת של כשרון נעורים מתפרץ. ללא תכנון מוקדם, צ'סטר בראון הצעיר כתב את אד פרק אחר פרק, בלי קשר נראה לעין, כשהוא קושר את העלילות השונות באופן מבריק תוך כדי ריצה.

אד דה הפי קלאון הוא ספר קורע מצחוק, ומבריק תוך כדי.

מה הסיפור, אתם שואלים? אד הוא ליצן שהולך לשמח ילדים בבית החולים. הוא הולך לו ברחוב, כשלפתע! נשברת לו הרגל בשני מקומות שונים!

חוץ מזה, יש בנאדם אחד שיושב ומחרבן, ופתאום מגלה שהוא לא יכול להפסיק!

ויש כוכב שמגלה פתח למימד אחר, ונשיא שנשאב למימד האחר, וסבתא ואמא שהן ציידות ערפדים עם רישיון, ומחילות בתוך רצף החלל והזמן, וקדושים מהמאה האחת עשרה, וגמדים רצחניים, וחולדות, ומדענים מטורפים...

זה אולי נשמע כמו גיבוב שטויות חסר פשר או תקדים, אבל -

אד דה הפי קלאון הוא אחד מספרי הקומיקס המדהימים והמצחיקים ביותר שאי פעם תקראו. באחריות!

אפילו נועה אומרת, והיא הרבה יותר בררנית ממני בעניני קומיקס.

Dori Stories by Dori Seda

זהו אוסף קומיקסים קצרים של הקומיקסאית הסן-פרנסיסקואית דורי סדה, שמתה ממחלת ריאות בשנת 88', בגיל, אה, ארבעים ומשהו אני חושב.

סדה הייתה קומיקסאית שוליים ובוהמיינית בסצינת האנדרגראונד של סן-פרנסיסקו. היא הייתה בין השאר מנהלת החשבונות של Last-Gasp, הוצאת הקומיקס הקליפורנית הפרועה, אותה הוצאה שהוציאה גם את The Fabulous Fury Freak Brothers, הקומיקס ההיפי המצליח משנות השישים.

סדה היא לא השם הראשון שעולה כשמדברים על קומיקסאיות אמריקאיות. פעם, בקורס קומיקס של רותו בבצלאל, העלינו שמות. יש את Roberta Gregory, Jessica Abel, Phoebe Gloeckner ,

Diane Noomin, Aline Kominski, ועוד רבות. כשאמרתי דורי סדה, רותו עיקמה את האף ואמרה שהיא משעממת. אז נכון, מבחינה גרפית סדה היא לא אמנית מענינת במיוחד. אולי זה אחד ההבדלים בינינו, אני אהיה מוכן תמיד לסלוח לאמנות מרושלת או אפילו חובבנית, אם אני מקבל סיפור חזק וחי, אם מרגישים שהיוצרת היא בת אדם מעניינת, מלאת חיים, שיש לה סיפורים מענינים לספר כי היא חיה חיים מענינים, בוהמיינים - חיה את הרגע, שותה יותר מידי, מסניפה פה ושם, הוללת, מקללת, מתחברת עם דראג קוינז, מזדיינת עם דראג קוינז. בקיצור, יצר הרס עצמי מפותח, צחוק מתוך הייאוש והפאתטיות של להתעורר בגינה הציבורית בתשע בבוקר ביום שבת על הקצה של ארגז החול, כשמסביבך זאטוטים בונים ארמונות או מטפסים על מגלשות, הוריהם הדתיים מביטים בך בזוועה ולוחשים לילדיהם להתרחק, ובנוסף לכל אתה מגלה שהמכנסיים שלך מרוחים בחרא של כלב. היפותטית, זאת אומרת.