| |
תרבות אלטרנטיבית: קומיקס, מוזיקה, מחאה. לא יומן אישי. אבל אולי אני אגלוש לניו ג'ורנליזם. |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2005
הפנים את הדיכוי
ראיתי אתמול את עטאש-צימאון.
הסרט אכן ארוך קשה וכואב כמו שהזהירו אתכם.
מטאפורה מאוד בסיסית, ראשונית, ליחסים של אבא קשה וילדים מעוכים בחברה פטריאכלית שמרנית, כמו, סתם דוגמא שצצה לי לראש, החברה הערבית.
מר תאופיק אבו ואיל ודאי יצטער, שלא לומר יתעצבן לשמוע, אבל אותי מצער לגלות שהוא הפנים את הדיכוי של הקולנוע הישראלי: שתיקות ארוכות ומעיקות.
דווקא בשנים האחרונות הקולנוע הישראלי השתחרר סוף סוף מהסרטים הבסיסיים והערומים עם השחקנים העציים, השתיקות המעיקות והמבטים החודרי שריון. אז נכון שעטאש הוא סרט שעשוי טוב יותר מרוב המעיקונים האלה משנות השמונים, אבל בכל זאת.
תראו למשל את הכלה הסורית. גם הוא מתעסק באב ערבי (דרוזי במקרה הזה), ויחסיו עם בניו ובנותיו. איזה עושר, איזה מורכבות, בלי לאבד את החוזק של הקונפליקטים הבסיסיים.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: