| |
תרבות אלטרנטיבית: קומיקס, מוזיקה, מחאה. לא יומן אישי. אבל אולי אני אגלוש לניו ג'ורנליזם. |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2005
על ארנה קזין ועל "במרחק הליכה" - ספרה החדש
ובכן, ראשית נפתרה תעלומה שהטרידה אותי מזה זמן רב - האם ארנה היא צורת כתיב חתרנית-מיגדרית של השם אורנה, או שהכתבת הלסבית המענינת מעיתון הארץ קרויה על שם הזירה הרומית שבה נהגו לערוך קרבות גלאדיאטורים? או שמדובר בהגיה שונה בעלת משמעות שנפלאה ממני?
עיון בעמוד הקרדיטים באנגלית מגלה שתשובה מספר אחת היא כנראה הנכונה, אלא אם כן ההורים שלה סתם היו בעלי נטיות סדיסטיות כלפי ביתם.
אבל זה סתם שטויות. ארנה קזין כותבת בהארץ כתבות בנושאי חברה, תרבות וצריכה. הכתבות שלה מענינות מאוד בד"כ. היא אולי נשמעת מתונה יחסית לשמאלנים רדיקלים מסלון מזל, אבל יחסית לשאר העיתון ולחתך הדמוגרפי של קוראיו מדובר ברוח רעננה ביותר ולמעשה ממש חינוך לערכים.
בשנה שנתיים האחרונות קזין התחילה במדור חדש, שהוא בעת ובעונה אחת מדור איכות חיים לעשירון העליון וגם קריצה שובבה ביותר לכיוונו של ז'אנר מדורי איכות החיים הנ"ל.
ממש כמו דניאל רוגוב המבקר מסעדות, ארנה קזין מסקרת את תחום האלכוהול - ברים ומה שהם מגישים, תחום שהיה שמור עד עתה כמעט בלעדית לגברים. במדור זה קזין מרשה לעצמה נימה אישית, משועשעת ושנונה ביותר, ולא שוכחת לתבל את המדור בעקיצות נקיפות מצפון קלות שתוקפות כל שמאלן שמפוצץ מאות שקלים על ערב שתיה לשוכרה.
עכשיו מגישה לנו קזין חיבור שכתבה על תרבות הצריכה. החיבור מסכם בצורה קלה לקריאה ולהבנה את הטענות המרכזיות בשיח החברתי\כלכלי השמאלי של השנים האחרונות. מה שצריך להבין הוא שהשיח החדש אינו קורא למהפכה בסגנון עולם ישן עד היסוד נחריבה, אלא מדבר על רפורמה מתמדת - כל הזמן לבחון את המצב ולראות איפה אפשר לשנות ולשפר.
קזין מסבירה בלשון פשוטה למה יש בעיה עם תרבות הצריכה, עם התכנון העירוני הנשען עליה, ואיך תרבות הצריכה השתלטה ומשפיעה על כל תחום חיים אחר.
אסכם את צד הבעד בכך שאומר שזהו ספר טוב לעשות איתו נפשות, לתת לאמא ולחבר ולכל מי שעדיין לא מבין מה הבעיה.
מה פחות מוצלח בספר? כמה דברים. ראשית, קזין משאירה את הטקסט ברמת החיבור ונמנעת מלהפוך אותו למניפסט, או במילים אחרות, היא לא מחדדת את האמירות מספיק.
מבחינת התוכן והעומק, היא הרבה יותר עשירה מאשר הספרים של נעמי קליין וקאלה לאסן, אבל היא לא מאמצת את הסגנון האמריקאי של לתת כותרות מסכמות לכל נושא, סלוגנים קלים לזכירה ולציטוט, ושאר כלים בידיו של כל רפורמטור תרבות הצריכה שבהם יוכל לעשות שימוש כשהוא בא להתווכח עם הקפיטליסטים.
שנית, למי שקצת שוחה בשיח, קזין לא מחדשת הרבה.
החסרון הבולט ביותר של החיבור הוא שהסגנון לא מספיק כייפי לקריאה. הוא אמנם קל, בהיר וזורם, אבל נשאר קצת יבש וחסר ברק יחסית לכתיבה העיתונאית. אולי זאת בחירה מודעת, אבל לדעתי ספר מהסוג הזה, שיש לו אג'נדה לקדם, צריך לעשות מאמץ להיות אפילו עוד יותר קומוניקטיבי.
לא מספיק שיהיה קל לקרוא אותו, צריך שיהיה ממש כיף לקרוא אותו!
כיף כמו לקרוא את ביקורות האלכוהול שלה.
אין צורך לרדד את רמת הטקסט!
אבל אפשר לכתוב אותו מתובל בהומור, בשנינות, ובאנקדוטות אישיות.
וואללה אני במקום ארנה קזין הייתי לוקח את הספר כמו שהוא וכותב אותו מחדש עם עוד איזה שלושים אחוז תוכן של הומור ואישיות. וגם מגדיל משפטי מפתח, ממש כמו לידים בכתבה עיתונאית.
בקיצור, לפעילים וותיקים "במרחק הליכה" לא יחדש הרבה, אבל הוא יהיה מרתק עבור כל קורא הארץ מן השורה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: