ראשית אפתח בהמלצה על חנות הכל ב-15 ₪ של צומת ספרים. החנות נמצאת בדיזנגוף סנטר בקומה שניה, קומה אחת מתחת לאיפה שהיה המרכז לנוער מוכה, נו, איך קראו למקום הזה? בקיצור, אפשר למצוא שם המון מציאות. קניתי קורט וונגוטים שלא היו לי, עמוס קניוקים ישנים, מד"ב, ועוד. במאה חמישים שקל קניתי עשרה ספרים.

המציאה הכי טובה שלי, שעליה אני ממליץ עכשיו, היא ביוגרפיה של המחזאי המפורסם, ברטולד ברכט. כל אחד מכיר את השיר על מקי סכינאי ואת שיר אלבמה שהושב לתהילה ע"י ג'ים מוריסון, אבל מעטים מחוץ לחובבי התיאטרון והאקדמיה מכירים את המחזות של ברכט ואת תרומתו לתרבות המאה העשרים.

אז מה אתם יודעים! הספר הזה, שכתב היסטוריון של התיאטרון בשם ג'ון פיוג'י, שהתמחה בברכט, מגלה כמה גילויים מעניינים מאוד על האופן שבו נוצרו כל היצירות המיוחסות לברכט, כמעט ללא יוצא מן הכלל.

לפי המתואר בספר, מר ברכט היה חתיכת נצלן ומניפולטור מסריח. השיטה שלו הייתה קבועה: הוא היה מחזר אחרי מישהו צעיר ומוכשר (בצעירותו גברים, אחר-כך עבר לנשים), כובש אותו, ואז משכנע אותו לעבוד איתו על יצירות שונות, שירים ומחזות. עד מהרה היה האהוב מגלה שהוא עובד ימים ולילות כמו חמור, ובסוף היצירה מתפרסמת תחת שמו של ברכט, ולאהוב לא ניתן קרדיט, מקסימום בתור קלדן. ברכט העמיד כל ימיו פני עני מרוד, ואפילו כשהזמין חליפות יקרות מתופרי עילית ביקש שיעשו אותן גדולות ממידתו כדי שייראה כקבצן. אבל למעשה הוא היה בן של תעשיין בורגני אמיד, וכל ימיו חי כמו מלך וצבר עושר רב ממחזותיו, בזמן ששותפותיו ליצירה נמקות ברעב בחדרים לא מוסקים.

מאהבותיו, אליזבת האופטמן, מרגרטה שטפין ורות ברלאו, היו כולן שותפות ליצירותיו, ביניהן אופרה בגרוש הנודעת.

חייו של ברכט עומדים בצל ההתרחשויות הרות האסון באירופה בחלק הראשון של המאה העשרים, דרך שתי מלחמות העולם, תחת שלטון הפאשיזם ואחר כך הקומוניזם שהחליף אותו. מי שנודע כלוחם אמיץ בפאשיזם מתגלה בספר כצלופח חלקלק שנמנע מאמירות חותכות כדי לא להסתבך עם השלטונות.

הספר ארוך, אבל למרות ששיטותיו המלוכלכות של ברכט חוזרות על עצמן, הוא מרתק לקריאה.

בגלל תיאור חייהם של בוהמיינים ויוצרים באירופה הנתונה במשברים פוליטיים ומלחמות (ולשם שינוי הנקודה היהודית לא במרכז), אבל לא פחות מעניין, בגלל התובנות שהוא מספק על תהליך היצירה.

מתברר שרוב יצירותיו של ברכט, כולל שירים, הן עיבודים ותרגומים וניסוחים מחדש של יצירות קיימות. ברכט גונב ללא בושה ממקורות שונים, ביניהם מחזות סיניים עתיקים, שירי רודיארד קיפלינג, ועוד ועוד. לפעמים מצויין שזהו תרגום או נוסח חדש, ולפעמים לא.

מסתבר שמקוריות אינה תנאי חובה ליצירתה של יצירה גדולה, להיפך, יצירות גדולות רבות מבוססות על פירוש מחודש של מיתוס מוכר.

אבל תובנה חשובה יותר היא חשיבותה של עבודת צוות ליצירתה של יצירה שלמה, מורכבת ומאתגרת. שום אדם יחיד לא יוכל להביע במחזה אחד רעיונות, דמויות וקולות שונים כל כך. ברכט האמין בסתירות, שהן לא רק בלתי נמנעות אלא חיוניות. במחזות ששמו חתום עליהם מתנגשים עולמות ערכיים שונים כי כתבו אותם אנשים שונים. ברכט עצמו היה פאשיטס, ניהיליסט ושונא נשים, חובב אחווה גברית, אנוכי וחסר מוסר. הנשים שכתבו איתו היו פמיניסטיות חלוצות.

כשאתה צופה במחזה כזה, אתה מיטלטל בים סוער של עמדות מנוגדות במובהק. אתה לא נמצא על קרקע מוסרית מוצקה. אהדתך מדלגת מדמות לדמות, למרות שהן לפעמים יריבות.

כשאתה צופה במחזה כזה, אתה חייב להיות עירני, מחזה כזה מחייב אותך כל הזמן לחשוב, כל הזמן להגיע להחלטות מוסריות. אתה לא יכול לנוח לרגע, כי אם תדבק בעמדה אחת לאורך יותר מידי זמן בלי לבחון אותה מחדש, תמצא שהממזרים שינו את הכללים, ומה שחשבת שהיא עמדה מוסרית של האדם הסביר, הופכת לפשע נגד האנושות.

כמו שקרה למשל לחנן גולדבלט.

כי ככה זה בכל אמירה שמנסה להלחם בספקטקל הטלוויזיוני פרסומי הסובב אותנו. עשית גרפיטי אקטיביסטי חתרני? מחר יאמצו אותו לפרסומת באסקייפ. אתה חייב ליצור יצירות מורכבות יותר, כאלה שקשה יותר לבלוע, וקשה יותר לנכס לפרסום. אתה חייב תדיר לערער על המוסכמות, להיות בלתי צפוי, בלתי מובן עד הסוף.

כמו שהזונות מאמצים את הסטייל שלך לפרסם נעליים, תאמץ אתה את הטקטיקות השיווקיות שלהם.

וככה זה, כאמור, גם בחיים. תמיד צריך לשמור על עירנות מוסרית, ולבדוק לאן נושבת הרוח. לפני חמישים שנה זה היה לא חוקי להזדיין בתחת אבל חוקי לאנוס את אשתך. היום זה ההיפך. היום מותר להרוג חיות כדי לעשות מהן סנדלים וסטייקים, מחר כבר לא.

מוסר, ועמו החוק, הוא דבר גמיש, והוא משתנה עם הזמן.

אבל שלא תבינו לא נכון: אני לא טוען שהמוסר מת. אני לא מצביע בעד ניהיליזם ולא בעד פאשיזם, גם לא ברמה האישית, בניגוד לברכט. אני כן בעד התנהגות מוסרית, ובעד חתירה לשיפור המצב.

אני טוען שלהיות מוסרי זה משתלם גם ברמה האנוכית.

מצד שני, אני טוען שאני לא אמא תרזה, וגם אתם לא. במקביל לחתירה להיות אנשים מוסריים יותר, אפשר גם לסלוח לעצמנו על חטאים.

בקיצור, קנו את הביוגרפיה של ברכט. 14.90 זה מחיר מצחיק.

הספר בדיבוק

תוספת:

אליקים ירון במעריב מסנגר על ברכט.

הערך על ברכט בוויקיפדיה באנגלית.

תוספת שהגיעה במייל בעילום שם:



על ליפשיץ וברכט

מי שחוקר את יצירתו של משה ליפשיץ בגרמניה, הדוקטורנט פריידר קרסטן, מאוניברסיטת בילפלד, מצא שברטולד ברכט השתמש בסיפור של ליפשיץ שקרא בעיתון. ליפשיץ פרסם סיפור קצר בעיתון 'פרנקפורטר צייטונג'. שם הסיפור Ein Wiedererkennen . ברכט קרא את הסיפור ואימץ אותו לעצמו. הסיפור עוסק בגנרל-לשעבר מצבא הצאר ברוסיה, שירד למדרגת העוני, שהציג את דמות עצמו, לאחר המהפכה, במחזה על הבמה ובסרט קולנוע. אך כמה שחקנים יהודים קשישים מזהים אותו ומגלים את זהותו האמיתית.