RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2006
על הומור, מהירות מעבד, עריכה, ועוד.
הומור זה דבר נרכש.
באמת.
אני אגיד יותר מזה, אפילו חוכמה, מסוג מסויים, זה דבר נרכש.
אתה לא חייב להיוולד גאון גדול, אבל אם תלמד דרכי חשיבה מסוימות, תגלה שאתה לומד לנתח מצבים יותר טוב.
בעיקר צריך ללמוד להפעיל את השכל. להיות קשוב. לחפש.
לשאול את עצמך כל הזמן מה קורה, מה לא בסדר, מה יוצא דופן.
במידה מסויימת, אינטיליגנציה זה עניין של מהירות מעבד. אצל הרבה אנשים, לפחות אצלי זה ככה, הם לומדים מילדות שאם הם מנסים לחשוב במהירויות גבוהות, המוח "מתחמם", אז הם משתדלים לא להפעיל את המעבד יותר מידי.
אבל אם יש לך מורה טוב: פשוט חבר שחושב יותר מהר, ולא שזה כל כך נפוץ, עצם השהיה בחברתו תחדד לך את צומת הלב במשך הזמן (כן אני יודע, תשומת). קצת כמו המשחק הזה שבו אתה מניח את כפות ידיך על כפותיו של היריב והוא מנסה להפוך את כף היד ולצלוף בידיך - אם אתה מתאמן הרבה, אתה פשוט לומד להיות ערני (יש לו שם, למשחק הזה?).
אתה לומד להריץ את המוח - מה קורה? מה הן האפשרויות העומדות בפני עכשיו? ובעיקר, מה האפשרות שאני מפספס? מהי התשובה היוצאת דופן? מהי דרך הפעולה הלא מתבקשת, הלא מוכרת, איך אפשר לעשות את זה אחרת? על מה עוד לא חשבו? את דרכי התגובה הידועות אני כבר מכיר, ואני יודע לאן הן יובילו, אז מה הלאה? אולי יש פתרון חדש, יותר טוב?
הומור הוא במידה רבה כזה. הומור בנוי על אבסורד, על התשובה הלא צפויה, המטופשת. כשאתה מבלה זמן רב במחיצתו של אדם מבריק בעל הומור, אתה לומד דרכי תגובה למצבים, למשפטים, לשאלות.
בהתחלה אתה לומד נוסחאות - אם אומרים לך משפט X אתה לומד לירות את תשובה Y.
הפכת את זה מהברקה חד פעמית למשפט קבוע.
אבל ידידך המבריק לא מייצר נוסחאות, הוא באמת חושב מהר ובאפיקים לא צפויים. יש לו יותר קשרים בין הנוירונים במוח. הוא מתייחס, גם אם לא במודע, לכל משפט כאילו בפעם הראשונה ומעלה אסוציאציה טרייה.
אז בהמשך, אם אתה עצמך לא טיפש מוחלט, אתה לומד בעצמך להפעיל את המעבד - לחפש את התשובה הלא צפויה. להיות קשוב, ערני, חד יותר.
אתה עלול להרגיש שתמיד תשאר מאחור. וייתכן שאכן זה מה שיקרה. אבל לא בהכרח.
אם תלמד לא להתייחס לשום דבר כאל מובן מאליו, אז גם אם לא תלמד לענות ביציאה שנונה, לפחות לא יתפסו אותך עם המכנסיים למטה. לפחות לא תופתע.
למרות שזה נחמד להיות מופתע לפעמים.
רואים, אין קרקע מוצקה. זה יותר קשה ומאתגר, אבל יותר מעניין. ויותר נכון, במידה מסוימת, יותר מתאים לאופי הכאוטי של החיים ושל הכימיה והפיסיקה והיקום. יש אמיתות גדולות יותר וגדולות פחות, אבל אין מוחלטות. כל הזמן יש סתירות, וזה מה שמעניין בחיים, מצחיק ועצוב, אחרת היינו מתים משעמום.
הרבה יותר קל לחיות בעולם קבוע מראש, שבו הכל כתוב והרשות נתונה. העניין הוא שאם אתה מאמין שהכל כתוב, יש סיכוי רב שתעשה מה שכתוב, גם אם הרשות נתונה.
עד ש... עד שיום אחד תרגיש ברגע מסויים שאתה חייב לשבור את המעגל. לעשות את מה שלא כתוב. את מה שלא צפוי.
גם אם אתה לא חכם גדול, וגם אם המחשבה שלך לא מהירה כברק, אתה יכול לצאת מוצלח במצטבר. אתה יכול לחשוב יותר לאט, אבל אם תפעל נכון, תראה שבמצטבר גם אתה יוצא אקלקטי.
למשל הבלוג הזה - אני מדווח נורא ברצינות על בילעין, ואז אני כותב בצחוק, או על קומיקס, או מכניס פינת המתכון או פינת הטיפ של אודטה. זה הכל דברים שבאמת מעסיקים אותי.
לא שאני טוען שאין היררכיות של חשיבות - בילעין יותר חשובה מאודטה (וזאת הייתה אמת כמעט מוחלטת).
אני רק אומר שצריך לבנות דפוסים ואז לשבור אותם. אתם רואים, זה לא קשה אם זה לאורך זמן. זה לא דורש אינטיליגנציה יוצאת דופן. רק אקלקטיות, שהיא טבעית כי כולנו מתעסקים עם כל מיני סוגים של דברים.
פשוט, אם הייתי כותב רק על בילעין, זה היה נהיה צפוי ומשעמם. אקטיביסטים אמיתיים לא היו מתעניינים כי הם שם יותר ממני. ותומכים מזדמנים כבר היו לומדים את הנאום שלי בעל פה.
אם הייתי כותב רק על קומיקס הייתי נשאר רק עם הקהל של החנונים של הקומיקס.
אם הייתי מעלה רק איורים שעשיתי לעיתונים הייתי יוצא סתם פוץ נפוח מחשיבות עצמית. זה היה יוצא בלוג של פיאור עצמי מגעיל, מסחטת מחמאות. טוב בעצם זה ככה בכל מקרה.
אם הייתי כותב רק פוסטים על אישיותי החצויה בין פתיחות תערוכות לבין, אה, זיונים נגיד, או דייטים...
שלא תבינו לא נכון - לא שאני מנסה לטעון שהדרך להשגת רייטינג היא אקלקטיות - בדיוק להיפך!
דווקא הליכה עקבית במסלול אחד היא הדרך לרייטינג. בייחוד אם המסלול הזה הוא אישי, נוגע ללב וכולל פוסטים על מין רק פעם ב, כדי לשמור אותם מתחננים לעוד.
אני גם לא טוען שיומנים אישיים קורעי לב+מין מזדמן זה רע, זה יופי של גילטי פלז'ר, (= הדברים שאתה נהנה מהם אבל מתבייש לספר שגם אתה קורא) וזה עדיין רמה או שתיים מעל טלנובלות בטלוויזיה.
כשאנשים אוהבים משהו הם רוצים עוד מאותו דבר, זה טבעי. אם תעשה להם דווקא תאבד הרבה מהם.
אין לראות בדברים אלה המלצה לשנות את אופי הבלוג שלכם. אל תקחו עצות מאנשים שנהנים לחלק אותן.
כמו כן, אין לראות בדברים אלה ירידה על הבלוג שלך באופן אישי. יש אלף כמוך!
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: