היום, לשם שינוי, נסעתי להפגנה לא בבילעין הקלאסית אלא באיזור דרום הר חברון.

כדי שתבינו על מה אני מדבר, הנה מפה של האיזור: (בכחול מסומן המסלול שבו נסענו היום מתל-אביב)

רואים את הירוק הזה במפה? זה ככה גם בשטח. כשעולים מבית שמש נכנסים לאיזור הפרובאנס הישראלי. נכון יש את כל פסטיבלי היין ויקבי הבוטיק של איזור יואב-יהודה וכל החרא הזה? אז זה בגלל שיש פה טונות של כרמים. ושדות. וירוק, ונוף. (לא רק בתחומי הקו הירוק). אבל ברגע שעוברים את קו פרשת המים לאיזור גב ההר, הכל נהיה צהוב ונכנסים למדבר.

תושבי איזור דרום הר חברון הם די מסכנים. הם גרים במדבר, עניים מאוד, וכבר חמש עשרה שנה מנסים המתנחלים וצה"ל משרתם לגרש אותם משם בכל דרך אפשרית. הורסים להם את הבתים, הם עוברים לגור במערות. מגרשים אותם מהמערות, הם מתפזרים בשטח באוהלים. כמה פעמים בעשור האחרון הם גורשו מבתיהם באמצע החורף והיה צורך בסיוע הומניטרי דחוף כדי שלא יישארו למות מקור ומרעב בגשם.

בוודאי תשאלו: מה חטאו אותם עניים מרודים, ולמי אכפת שיגורו במערות במדבר?

ובכן ידידיי, התשובה פשוטה. באותו איזור, שמדרום לחברון, יושבים להם בכמה חוות כמה מהמתנחלים האלימים והפרועים ביותר, והם שמתנכלים למקומיים בכל דרך אפשרית. בוודאי שמעתם על בת-עין, חוות מעון, סוסיא, וכו. אז הם שם. והם אוהבים להרביץ. ולירות באנשים.

בהתוויית תוכנית חומת ההפרדה, תיכננו בתחילה המתכננים להעביר את הגדר מצפון לכל נפת יטא, ככה שכל איזור דרום הר חברון יסתפח לקו הירוק. לא רחוק מדרום לחברון יושבת העיר ערד, כפי שתראו במפה הבאה.

אבל אחרי מאבק משפטי בג"צ ביטל את הרעיון הזה, והגדר הוזזה קרוב יותר לקו הירוק, כלומר דרומה.

בינתיים ממשיכים המתנחלים להתנכל לתושבים: מרביצים להם כשהם יוצאים לעבד את השדות, מתנכלים לילדים שהולכים ברגל קילומטרים לבצפר, וכו וכו. כמובן שבכל עימות כזה הצבא שומר על המתנחלים. רק לאחרונה הושגה פריצת דרך והצבא מסכים, מידי פעם, ללוות את הילדים לבצפר, אבל גם אז החיילים לא תמיד ממהרים להגן על הילדים, אלא רק אם יש צלמים זרים בשטח.

אז עכשיו נמצא פתרון שטני חדש כדי למרר את חייהם של המקומיים, שאולי יצליח בכל זאת לגרום להם לוותר ולעבור לגור ביטא, עיר המחוז. אם נאסר על הצבא לבנות חומה של 8 מטר, הוא מצא פתרון פשוט: יבנו חומה של 80 ס"מ. יעני כזאת כמו הגדר הפרדה מבטון בכבישים מהירים.

תשאלו: למי מפריעה חומה של 80 ס"מ? ככה: למי שרוצה להביא מים במשאיות, למי שרוצה לסוע בטרקטור לעבד את השדות, ולא פחות חשוב: למי שיש עדרי צאן, שלא יכולים לעבור את הגדר. הגדר נמצאת כבר בתהליכי בנייה, ואם לא נצליח לעצור את בנייתה, אורכה יהיה כ-41 ק"מ, בעיקר לאורך כביש 317, מסומנת באדום במפה הבאה:

הגדר תמנע מכל מי שגר ממזרח ומדרום לכביש להגיע ליטא, שהיא עיר המחוז ומספקת את כל השירותים החיוניים לתושבים, כמו מים, מזון, בריאות וכו.

כנגד בנייתה של גדר זו יצאנו למחות היום.

ההפגנה אורגנה בשת"פ בין תושבי הכפרון טואני לבין אקטיביסטים הפעילים באיזור חברון, ואקטיביסטים מתעאיוש ירושלים, בעיקר עזרא נאווי, רענן, ועוד כמה חברים. אני יצאתי מתל אביב ברכבו של נועם דותן, ונסעו איתנו גם ישראל הצלם וסוזאן, שהיא סתם אקטיביסטית חובבת כמוני. מירושלים יצאו שלוש מוניות גדולות, וסה"כ היינו כשלושים ישראלים.

המארגנים ביקשו אישור להפגנה, אבל הצבא לא אישר לקיים אותה על כביש 317 מול הכניסה לטואני, אלא במחסום שני, שנמצא כרבע שעה נסיעה דרומית לשם, בדרך לערד. כשהגענו לכניסה לטואני, החברה הבחינו מרחוק בניידות המשטרה וה-נ"נים של הצבא מחכים לנו, אז המוניות עצרו מאתיים מטר משם והחברה נשפכו החוצה והחלו לצעוד. בהתחלה השוטרים הגיעו בניידות והתחילו לעצור אנשים, אבל בינתיים חלק מהאנשים הגיעו לכניסה לכפר, והחלו להפגין. לשבחם ראוי לציין שהם הגיעו מאוד מאורגנים עם שלטים וחילקו אותם לכולם. כוחות הביטחון שינו אז, להפתעתנו, את עמדתם והחליטו להניח לנו להפגין במקום. הם גם שיחררו את שלושת העצורים מלפני שניה.

עכשיו, צריך להסביר שבמקרים רבים לא נותנים לישראלים להגיע למקום הרצוי להם והם נאלצים להפגין במחסום או במקום מרוחק אחר. מכיוון שכך, היה רגע מרגש כשראינו פתאום את הקבוצה הראשונה מגיחה מהוואדי מכיוון יאטה, פלסטינים ופעילים בין-לאומיים, שרים במרץ ססמאות כמו "לא אל-גי'דר, לא!" (לא לגדר, לא!) רגע לאחר מכן הגיחו מהכיוון השני תושבי טואני, מניפים כרזות גדולות ומושקעות במיוחד.

אני חושב שהם די שמחו לראות שאנחנו כבר שם ומניפים בערך את אותן ססמאות, רק בעברית. פחדנו שהצבא ירצה לנפנף אותם, אבל שוב להפתעתנו הצבא והמשטרה נשארו שקטים ורק ביקשו מאיתנו לא לחסום את הכביש. המפגינים מכל העמים התערבבו אלה באלה והיה די שמח. לשם שינוי, ובניגוד בולט לנעשה בבילעין, כאן הורשו הנשים לקחת חלק פעיל בהפגנה, וגם ילדים. אולי זה תרם להחלטה של השוטרים לא להכנס בהם באלימות.

הנשים, מכל הגילאים, שרו גם הן ססמאות והיה שמח. שתי ילדות בנות בערך ארבע ושש עמדו בצד בבגדים ורודים והניפו שלטים קטנים והיו מאוד חמודות.

רוב הנוסעים בכביש היו מתנחלים, וחלקם ניסו להכנס איתנו לוויכוחים, אך השוטרים מיהרו לסלק אותם משם.

הפגנו בערך שעה, שעה וחצי, מאחת ומשהו עד קרוב לשלוש, ואז התפזרנו.

לצד החיוב: הייתה הפגנה שלווה, שמחה ובמצב רוח טוב.

לצד השלילה: הפגנה שאין בה דם לא מעניינת את כלי התקשורת, ולא משיגה את מטרתה, להעביר את המסר לציבור גדול יותר.

התוצאה: כך מפנימים הפלסטינים את המסר, שרק באלימות משיגים דברים בישראל.

לפני זה: הגענו מתל אביב לפני החברה מירושלים, אז עשינו סיבוב לבקר פלסטיני שגר ליד סוסיא.

בדרך, עשרה מטר מהכביש, בתוך מטע, ראיתי איילה.

תוספות: תמונות מההפגנה שצילמה סוזאן מוזס, ווידאו מההפגנה שצילם נועם דותן, ועוד מידע על הגדר באתר בצלם.