RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2006
האמינות המפוקפקת של הצהרות צה"ל ושאר רשויות המדינה
עוזי בנזימן, היום בהארץ.
בשעות אחרי הצהריים של יום ראשון, 11 בדצמבר 2005, הבחין מוחמד חמאדן, תושב אום טובה שליד ירושלים, בפרדה דוהרת אל עבר בתי הכפר. כשהתקרבה, נוכח לזוועתו שהיא גוררת את מחמוד שווארא, מכרו מכפר נועמן השכן, כשראשו רצוץ. שווארא חסר ההכרה היה קשור בידו השמאלית אל צוואר הפרדה. כעבור חמישה ימים מת בבית החולים הדסה עין כרם. בני משפחתו הגישו תלונה למחלקה לתלונות שוטרים בטענה ששוטרי מג"ב, שעצרו בשעות הבוקר את שווארא בתואנה שהוא שוהה בלתי חוקי הנמצא בתחום שיפוטה של ירושלים, הם שגרמו למותו משום שקשרו אותו לפרדה והניסו אותה. מח"ש טענה ששווארא מת בתאונה: הוא כבל את עצמו לפרדה, משום שהיתה פראית, ולא הצליח להשתחרר ממנה כאשר הטילה אותו מגבה בעודה דוהרת בשטח שבין נועמן לאום טובה.
גדעון לוי הביא את סיפור מותו של שווארא ("הארץ", 23 בדצמבר 2005), כשהוא משאיר לקוראים להחליט למי להאמין: לטענות המשפחה, שהביאה סימוכין ממקרים נוספים שבהם שוטרי מג"ב כפתו פלשתינאים לבהמותיהם כדי להענישם או להרתיעם - או לגרסת הרשות המוסמכת של מדינת ישראל, שלאחר בדיקה וחקירה פסקה ששווארא האומלל הביא את מותו על עצמו.
גם הכתבים הצבאיים והכתבים לענייני שטחים הותירו בסוף השבוע את הציבור הישראלי בתהייה: האם להאמין לראש הממשלה, לשר הביטחון, לשרת החוץ, לרמטכ"ל ולאלוף מאיר כליפי, בעניין הנסיבות שבהן נהרגו שבעת בני משפחת ראלייה בחוף עזה, או לגרסת ארגון Human Rights Watch ולעדים פלשתינאים.
בעוד שצה"ל טוען, לאחר בדיקה מדוקדקת לכאורה, שלא ייתכן שבני המשפחה נפגעו מאש כוחותינו, מציגים פלשתינאים - בהם רופאי בית החולים בעזה, נהג אמבולנס שהעביר את הנפגעים ועדים ששהו בזירת הפגיעה - ראיות המפריכות לכאורה את גרסת ישראל (כפי שהראתה כתבתו של שלומי אלדר בערוץ 10, בליל שבת). מצטרפת אליהם עדותו של מארק גרלסקו, איש Human Rights Watch, שבידיו רסיס מפגז 155 מ"מ שכמותו ירה צה"ל בתקרית הנדונה (אבי יששכרוף ועמוס הראל, "הארץ", 15.6.06).
תיאור הסתירה בין הגרסאות שמציגות רשויות המדינה לאלו שמגוללים קורבנות פעולותיה כמצב שמותיר את הציבור הישראלי בתהייה - זו לשון המעטה. ישראלים רבים מאמינים דווקא לפלשתינאים, או למי שמביא את דברם, ולא משום שהם אכולים בשנאה עצמית. יש להם תקדימים מצערים להיאחז בהם: התעללויות בפלשתינאים המוכחשות תחילה עד שנמצאות הוכחות חותכות המזימות את ההכחשות (עדויות "חיילים שוברים שתיקה"); פגיעות בנפש בפעילי זכויות אדם זרים, שרשויות המדינה מתעלמות מהן עד שלחץ בינלאומי מאלץ אותן לחקור את הנסיבות לעומק (מקרה טום הורנדל); תיאורים כוזבים על הנסיבות שבהן נהרגו אנשים חפים מפשע בעת התנקשויות מהאוויר (חיסול סלאח שחאדה); השקרים בפרשת סוג החימוש שהטיל חיל האוויר על מחנה נוסיראת (אוקטובר 2003); האשמות שווא נגד גורמים בינלאומיים (הטענות שאונר"א מסייע לשינוע טיל קסאם בעוד שתמונות הוכיחו שמדובר באלונקה); נתונים לא נכונים על מצבם של אזורים בנויים שסומנו כמטרות להפגזות (בתים מאוכלסים ברפיח, מאי 2004); חקירות פנים צה"ליות ומשטרתיות שמסקנותיהן הופרכו או חייבו בדיקות חוזרות (מח"ש על אחריות שוטרים להרג אזרחים ערבים במהומות אוקטובר 2000; צה"ל על תפקודו של סרן ר' בתקרית וידוא ההריגה של הילדה איימן אל האמס); המסורת המקובלת במערכת הביטחון לעטוף מהלכים פוליטיים והתיישבותיים בנימוקי ביטחון כוזבים (רק ביום חמישי שעבר פסק בג"ץ כי צה"ל הטעה אותו בתיאור הסיבות שגרמו לקביעת תוואי גדר ההפרדה באזור צופין).
רשויות המדינה, בתוכן מערכת הביטחון על שלוחותיה, רכשו לעצמן שם מפוקפק בכל הנוגע לאמינותן. אל יתפלאו, לכן, כשלא רק הקהילה הבינלאומית אלא גם אזרחי המדינה אינם מאמינים לגרסאותיהן - עד שלא יוכח אחרת.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: