4. הטיעון על החוויה הדתית     

מאז ראשית המאה התשע-עשרה, הלך וירד משקלם וערכם של שלושת הטיעונים הקלאסיים להוכחת קיומו של אלוהים, ובלשונו של ראסל, החלה התדרדרותה האינטלקטואלית של הארגומנטציה התאיסטית. בשלב זה זנחו המאמינים במידה רבה את ניסיונם לספק ראיות לקיומו של אלוהים, ופיתחו טיעונים חדשים להוכחת עמדתם. הטיעון על החוויה הדתית כראיה להוכחת קיומו של אלוהים הוא דוגמא לטיעון שכזה.     

חוויה דתית משמעותה שאדם מרגיש את נוכחותה הקרובה של ישות על-טבעית כלשהי, שהיא, בעיניו, אלוהים. לכאורה מובן כי העובדה שאדם מרגיש את נוכחותו הקרובה של אלוהים ומאמין לפיכך בקיומו, אין משמעותה שאלוהים אמנם קיים. אולם על פי הטיעון התאיסטי, תחושות ספונטניות של בני אדם לגבי קיומם של דברים בעולם הינן בדרך כלל נכונות, לדוגמא: התחושה לגבי קיומו של שולחן ביליארד ירוק במרכז החדר, ולכן קרוב לודאי שגם התחושות הספונטניות של המאמינים החווים את קרבתו של אלוהים הינן נכונות.     

הבעיה הראשונה בטיעון על החוויה הדתית היא שלהבדיל מהדוגמא של שולחן הביליארד, אלוהים אינו אובייקט פומבי שכל בני האדם יכולים לחוש בו, ולכן מתעוררת בעיה: כיצד נוכל לדעת שהתחושה של המאמינים אכן נובעת מכך שאמנם קיים אלוהים מחוץ לדמיונם של המאמינים וכיצד נוכל לדעת בביטחון שתחושתם של המאמינים איננה אלא פרי דמיונם הפרוע, מן הסוג של אשליה, חלום, מחשבות שווא או הזיה?     

התחושות של בני אדם הנובעות מחלום, הזיה, סמים משכרים, מחשבות שווא וכו' לגבי דברים הקיימים בעולם הינן בדרך כלל סיפור מבולבל, לא קוהרנטי ובלתי אחיד, זאת להבדיל מתחושות הנובעות מדברים שבאמת קיימים בעולם. התחושות של המאמינים החווים את קיומו של אלוהים משתייכות באופן מובהק לסוג התחושות שמקורן בחלום או הזיה, שכן החוויות הדתיות אינן אחידות וקוהרנטיות, והן משתנות בין הדתות השונות ובין הפלגים השונים ובין המאמינים השונים בכל אחד מהפלגים השונים שבכל אחת מהדתות השונות.     

החוויות הדתיות של המאמינים לא רק שונות זו מזו, אלא אף סותרות זו את זו, ועל כן ההסבר הטוב ביותר לחוויה הדתית הוא ההסבר הפסיכולוגי, קרי שמקור התחושות אינו בקיומה של ישות על-טבעית אלא בדמיונם של המאמינים, ובארכיטיפים הטרנסצדנטיים שמנפקת להם תרבותם. אגב, על פי הגיונו של הטיעון על החוויה הדתית, ניתן גם, באותה מידה, להוכיח שהתחושה של בני אדם בדבר אי-קיומו של אלוהים, או התחושה בדבר קיומן של ישויות פנטסטיות, מהווה הוכחה לאי-קיומו של אלוהים ולקיומן של ישויות פנטסטיות במציאות.     

5. הטיעון המוסרי     

הטיעון המוסרי הוא ניסיון להוכיח את קיומו של אלוהים על יסוד הניסיון המוסרי האנושי.     

על פי המהדורה העממית של הטיעון המוסרי, אם בני אדם לא היו מאמינים בקיומו של אלוהים הם לא היו מוסריים. ובמלים אחרות: העובדה שבני האדם מוסריים, מוכיחה את קיומו של אלוהים. זהו טיעון חלש. אין כל יסוד לקביעה שאתאיסטים אינם מוסריים או מוסריים פחות מהמאמינים, ואולי ההפך הוא הנכון, אולם גם אם הייתה הוכחה שאתאיסטים פחות מוסריים מהמאמינים, אין בכך כדי לתמוך בקיומו של אלוהים.     

על פי הטיעון המוסרי במהדורתו המשופרת, מוסר יכול להיות אובייקטיבי ומוחלט רק אם קיים אלוהים, ומכיוון שהמוסר הוא אובייקטיבי ומוחלט, משמע שקיים אלוהים. מה אפשר לומר על טיעון כזה?

הקביעה לפיה המוסר הוא אובייקטיבי ומוחלט רחוקה מלהיות מבוססת.

 קיימות תיאוריות נכבדות ביותר על מוסר סובייקטיבי ויחסי, לפיהן הצווים המוסריים הינם תוצר אנושי שהתפתח בתהליך אבולוציוני ביולוגי וחברתי מתמשך ליצירת חיים טובים יותר לבני האדם כיחידים וכחלק מחברה. בתהליך זה עוצב גם המצפון של בני האדם, שהוא בחלקו אינסטינקט שהתפתח באבולוציה ביולוגית, ובחלקו ערך נרכש שהתפתח באבולוציה חברתית ואשר מועבר מדור לדור בחינוך ובתהליכים אוטומטיים של העברה ושמירה על היסודות התרבותיים.     

אולם גם אם נניח שהמוסר הוא אובייקטיבי ומוחלט, אין בכך כדי להוכיח את קיומו של אלוהים. ראשית, קיימות תיאוריות נכבדות על מוסר "טבעי", ולפיהן המוסר הוא אובייקטיבי ומוחלט אך אינו מוסבר או נובע מקיומו של אלוהים. שנית, גם אם נוסיף ונניח שמוסר יכול להיות אובייקטיבי ומוחלט רק אם מקורו בישות על-טבעית כלשהי, אין בכך כדי לתמוך בקיומו של אלוהים כהגדרתו ביהדות, הנצרות והאיסלם. כך למשל, טיעון זה תומך בפוליתאיזם באותה מידה בה הוא תומך במונותאיזם.     

התפישה התיאולוגית לפיה צווי המוסר מחייבים משום שהם צווים אלוהיים בעייתית ביותר.     

לפי תפישה זו האדם הדתי מחויב לציית לצווים מוסריים ממניעים אגואיסטיים ותועלתניים, קרי, למצוא חן בעיני אלוהים, ולהימנע מעונש ולקבל גמול בחיים האלה או בעולם הבא.     

מבחינה זו, תיאוריית המוסר האלוהי לוקה בפגם בסיסי ביותר, שכן לפיה יכולים המאמינים לקבל כמוסרי ציוויים שאין להם כל זיקה נראית לעין לאינטרסים אנושיים. הציוויים המוסריים האלוהיים יכולים להיות אכזריים ובלתי ראציונליים.

מאידך, קיימת מסורת ארוכה ומפוארת של הומניסטים, מאפיקורוס דרך ג'ון סטיוארט מיל ועד להומניסטיים בני זמננו, שמתמקדים בקידום הרווחה של האדם וזכויותיו.     

בעיה עקרונית נוספת בטיעון בדבר מוסר אלוהי הוא שאין כל דרך אובייקטיבית לברר מהו תוכנו של מוסר זה. בתנ"ך בוודאי שאין פתרון לכל קונפליקט מוסרי ואין לנו מקור מהימן אחר כלשהו ממנו נוכל לקבל תשובה ברורה וחד-משמעית מהם הציוויים האלוהיים וכיצד לנהוג במקרה של ציווים סותרים. לכן תמיד היו ויהיו חילוקי דעות בין דתיים לגבי הפרשנות האלוהית הנכונה, והתוצאה היא שאת התוכן של הציוויים האלוהיים קובעים מנהיגי העדות הדתיות.

האם שיטה זו מפיקה תמיד את הציוויים המוסריים ביותר? ההיסטוריה מלמדת  אותנו שלא. די אם נזכיר את מלחמות הדת של הנביא מוחמד וכפיית אמונתו על העמים שנכבשו על ידו על פי חרב, מסעי הצלב של הנצרות, האינקויזציה והמלחמות בין עמי אירופה במאות ה-16 וה-17על רקע דתי.

מראשית קיומה של האנושות ועד ימינו לא פסו המלחמות, ההתנגשויות וסכסוכי העמים על בסיס דתי, וזאת בעיקר מפאת הקנאות ואי הסובלנות המתלוות לאמונה הדתית, זאת בשעה שהדתות מתיימרות להביא דווקא ישועה, שלום ושלווה לעולם.     

6. הטיעונים הפרגמטיים     

בלייז פסקל (1623-1662) היה סקפטי לגבי האפשרות להוכיח את קיומו של אלוהים. מאידך, הוא סבר שההכרעה בשאלת קיומו של אלוהים הינה בעלת חשיבות רבה וביקש על כן להראות שקיימות סיבות פרקטיות טובות להאמין באלוהים. טיעונו של פסקל הוא טיעון פרגמטי, או תועלתני, והוא אינו מתיימר להוכיח את קיומו של אלוהים.

לגישת פסקל עלינו לשקול זה כנגד זה את הרווח וההפסד שעשויים לנבוע כתוצאה מהימור על כך שאלוהים קיים. אם ההימור מוצלח, הרווח שלנו הוא עצום ואין-סופי שהרי אנו צפויים לזכות בחיי נצח בגן-עדן, ומאידך אם ההימור הוא בלתי מוצלח, לא צפוי להיגרם לנו נזק כלשהו. מצד שני, הימור על כך שאלוהים לא קיים עלול לעלות לנו ביוקר אם יתברר כבלתי מוצלח, שכן אנו     

עלולים להיות נדונים לשבת בגיהינום. ושוב, אם יתברר שהימור זה היה דווקא מוצלח, לא     

הרווחנו הרבה. איך שלא תסתכל על זה, טוען פסקל, כדאי להמר על כך שאלוהים קיים; זהו ההימור של פסקלWager) Pascal's).     

הבעיה היא שפסקל מתייחס בטיעונו לאפשרות אחת בלבד והיא: קיומו של אלוהים המעניק למאמיניו אושר עילאי וחסד שמימי בחיים שלאחר המוות ואשר שולח לאש הגיהינום את הכופרים בו.

אולם מה בדבר אפשרויות אחרות, מהן מתעלם פסקל, כגון האפשרות לפיה ההכרעה אם נישלח לגן-עדן או לגיהינום כלל איננה תלויה במעשינו ואמונותינו בעולם הזה; ומה בדבר האפשרות לפיה אלוהים מגלה חיבה דווקא לאתאיסטים וספקנים כנים אחרים     

הנוהגים על פי צו מצפונם ולא על פי האינטרסים התועלתניים שלהם. האלוהים על פי פסקל צריך להיות טיפש ומרושע אם הוא מסתפק בכך שבני האדם יאמינו בו רק מתוך חנופה ואגואיזם.

אולם גם אם קיים אלוהים בעל תכונות כאלו, כיצד ניתן לדעת מהן דרישותיו ועל פי איזו שיטה הוא מעוניין שנסגוד לו: הנוצרית? המוסלמית? היהודית הרפורמית? היהודית הקונסרבטיבית?   

כיצד נדע, שהרי אם נסגוד לו לפי שיטה השנואה עליו במיוחד, אולי יהיה גורלנו מר עוד יותר מזה של האתאיסטים?     

טיעונו של פסקל נכשל בכך שהוא אינו מביא בחשבון מכלול שלם של אלטרנטיבות ואפשרויות למעט זו המוצגת על ידו. מה למשל בדבר האפשרות שקיימת ישות על-טבעית מפלצתית שצפויה להעניש בעולם הבא בעינויי תופת את כל מי שמאמין בישות על-טבעית כלשהי, לרבות בה עצמה, ואשר צפויה לזכות בחסדים מופלאים את כל מי שלא יאמין בישות על טבעית כלשהי?     

אם ניקח בחשבון גם את האפשרות בדבר קיומה של ישות כזו, נוכל להראות, לשיטתו של פסקל, שהתועלת המרובה ביותר תצמח לנו דווקא אם לא נאמין בישות על טבעית כלשהי.     

גם ההנחה של פסקל, לפיה אם נהמר על קיומו של אלוהים ויתברר לנו שטעינו, לא ייגרם לנו נזק כלשהו, איננה חסינה מפני ביקורת. האמונה באלוהים ובישויות על-טבעיות אחרות שאינן קיימות הינה בעייתית ביותר. כך למשל הדבר לגבי שאלת האחריות לפתרון בעיותיהם של בני האנוש.

בעוד שאתאיסטים והומניסטים רואים את האדם אחראי בלעדי לפתרון בעיותיהם של בני האנוש, המאמינים באלוהים לעולם יראו את הבעיות האנושיות כאיזה שהוא ביטוי לרצון אלוהי, ולתפישה זו יש כמובן השלכה מהותית על השאלה מהי הדרך לפתור את     

בעיותיהם של בני האנוש.     

בזכות הטיעון הפרגמטי טען גם האמריקאי וויליאם ג'יימס (1910-1842).

ג'יימס טען שכאשר האינטלקט אינו מסוגל להחליט בשאלה קשה כלשהי, מותר לנו להכריע בשאלה על סמך שיקולים פרגמטיים. בחיבורו המפורסם - The Will to Believe" " - טוען ג'יימס שכזו היא שאלת קיומו של אלוהים, וכי עלינו להאמין באלוהים מכיוון שבחירה כזו תהיה תועלתית יותר מבחינתנו, אולי בגלל שהאמונה תהפוך אותנו למאושרים יותר. קשה להבין למה בדיוק התכוון ג'יימס בטיעוניו. אולם התנאי הבסיסי להחלת הפרגמטיזם, על פי ג'יימס, הוא שהאופציות העומדות לבחירתנו הינן כולן מתקבלות על הדעת - אופציות חיות Live Options)) בלשונו של ג'יימס.

אולם הפרגמטיזם אינו מתיימר לחזק את חיותה ותקפותה של האופציה בדבר קיומו של אלוהים, ולשם כך דרושים טיעונים אחרים. וטיעונים כאלו אין, כפי שראינו.     

ובכלל, הגישה לפיה בשאלות אפיסטמולוגיות עלינו לבחור בתשובה שתהפוך אותנו למאושרים יותר הינה בעייתית ביותר. לפי שיטה זו, כדאי לנו למשל להאמין שאנו צפויים לחיות 1,000 שנים.     

7. התיתכן אמונה בלתי רציונלית בקיומו של אלוהים?     

הטיעונים הרציונאליים והפרקטיים להצדקת האמונה באלוהים נכשלו. השלב הבא בהתדרדרות האינטלקטואלית של הארגומנטציה התאיסטית הוא בניסיון להראות שאמונה בקיומו של אלוהים איננה חייבת להתבסס על הגיון, ויכולה להיות אמונה עיוורת (בלתי רציונלית).     

יש אף הטוענים, כפי שנראה בהמשך, שאמונה באלוהים שלא על בסיס רציונאלי הינה רציונאלית לחלוטין.     

לגישתו של קירקגור, טיעונים רציונאליים וראיות היסטוריות להוכחת קיומו של אלוהים אינם יכולים לספק וודאות במידה הנדרשת לאמונה הדתית, ועל כן הינם בלתי רלבנטיים לחלוטין לגישתו. על פי קירקגור, רק התמסרות רגשית טוטאלית לאלוהים שהיא תוצאה של רצון או החלטה, יכולה שלא להותיר מקום לספקות כלשהם. המאמין, על פי קירקגור, מודע היטב לאפשרות שבני אדם אינטליגנטים עשויים לחשוב שאמונתו איננה עומדת במבחני ההגיון האובייקטיביים, אולם זוהי בדיוק הסיבה מדוע אמונתו איננה מבוססת על יסודות רציונליים אלא על אמונה טהורה.

האמונה, על פי גישה זו, היא הדבר הטוב והמוסרי ביותר, וככזו היא איננה ואף לא צריכה להיות מבוססת מבחינה אינטלקטואלית, גם אם היא פרדוכסלית, אבסורדית או עומדת בסתירה לראיות.     

קירקגור אינו מוכן להעמיד את אמונתו הדתית העיוורת במבחן הביקורת הרציונאלית. נראה כי האופי העיוור של האמונה הדתית נותן לה איזה ערך מיוחד או סוג של נאצלות בעיניו.     

לעתים נראה לנו שיש משהו נאצל בנאמנות עיוורת, כגון למשל במקרה בו אדם מאמין בחפותו של חברו למרות שהראיות מצביעות על אשמתו מעל לכל ספק (הערה: מזכיר לכם משהו? א.ס.). לעתים נראה לנו שיש משהו נאצל גם בפטריוטיות חסרת גבולות. אך נאמנות ופטריוטיות אינם יכולים להיות חסרי גבולות.     

אלוהים שמעדיף שהאמונה בו תהיה עיוורת, הוא אלוהים של ספר איוב. איך שלא קוראים והופכים בספר איוב, אלוהים לא יוצא מהסיפור הזה טוב. אמונה עיוורת וטוטלית הינה בעייתית ביותר מבחינה מוסרית.

אמונה, שאינה מוכנה להעמיד עצמה למבחני ההגיון והראיות, אינה אלא פנאטיות, שהיא בוודאי איננה הדבר הטוב והמוסרי ביותר, כפי שטוען קירקגור, אלא שורש כל הרע.

פרופ' מייקל מרטין, מגדיר את האמונה העיוורת כחוסר אחריות אפיסטמולוגי.

הכרה בלגיטימיות של האמונה העיוורת תחייב אותנו להכיר בתוקפן של כל האמונות שיכולים בני אדם להעלות על דעתם, תהיינה אמונות אלו מוזרות, גזעניות או אכזריות ככל שתהיינה.     

לודוויג וויטגנשטיין (1889-1951) וממשיכי דרכו פיתחו תיזה אחרת להצדקת האמונה באלוהים שלא על יסוד צידוק רציונאלי במשמעותו המקובלת - זהו הפידאיזם הוויטגנשטייני - לפיו השיח הדתי מהווה חלק מאורח חיים כולל, שיש לו כללים ולוגיקה משלו. על פי גישה זו, את השיח הדתי ניתן להבין ולשפוט רק על פי כלליו הוא, וכל ניסיון לכפות עליו סטנדרטים חיצוניים - מדעיים למשל - יהיה בלתי ראוי.

מאחר והשיח הדתי הוא משחק שפה עצמאי, הצהרות דתיות, שלא כמו תיזות מדעיות, אינן ניתנות לאימות אמפירי, והדרישה מהן להיות כאלו משקפת חוסר הבנה בסיסי של השיח הדתי. על פי גישה זו של משחק השפה הדתי, הדיבור הדתי הוא רציונאלי לחלוטין כששופטים אותו על פי כלליו, שהם הכללים היחידים לפיהם ניתן לשפוט אותו.     

הפידאיזם הוויטגנשטייני בעייתי ביותר.

ראשית, לא ברור מהו הקו המבדיל בין דרך חיים אחת לאחרת, בין משחק שפה אחד לאחר. האם אסטרולוגיה וקריאה בכף היד או בקפה יכולים להיחשב דרך חיים נפרדת שהינה בעלת משחק שפה עצמאי? האם הפרקטיקה של כל קבוצה פוליטית יכולה להיחשב דרך חיים נפרדת? האם לנאצים הייתה דרך חיים נפרדת?     

ומה בדבר הדתות השונות והפלגים השונים בכל אחת מהדתות, האם כל אחת מהדתות וכל אחד מהפלגים השונים שבדתות הוא דרך חיים נפרדת? שנית, אם כל אחת מהפרקטיקות הנ"ל הינה דרך חיים נפרדת בעלת סטנדרטים משל עצמה, משמע שאין כל מקום לביקורת חיצונית ולא ניתן לשפוט ולבקר את תוקפה של האסטרולוגיה או של תורת הקריאה בקפה, כמו גם את האידיאולוגיה הנאצית.     

ממשיכי דרכו של וויטגנשטיין טענו שמשחק השפה הדתי מספק צידוקים, ראיות והוכחות, אולם לו עצמו אין צידוק, הוא חסר בסיס, בדיוק כשם שהאמונה שלנו שעצמים פיזיים אינם נעלמים סתם כך באוויר היא אמונה חסרת בסיס.

אלווין פלנטינגה, תאיסט בן זמננו, טוען שהאמונה באלוהים הינה אמונה בסיסית, במובן המקובל במסדתנות (foundationalism). המסדתנות הינה תפישה אפיסטמולוגית מקובלת למדי, לפיה קיימות אמונות בסיסיות שאין צורך להצדיקן כיוון שהן הבסיס לכל הידיעה שלנו, כגון האמונה שלנו בקיומו של עולם חיצוני לנו. ברור שלא כל אמונה יכולה להיחשב כאמונה בסיסית, והעוסקים במסדתנות מנסים לנסח את הכללים המגדירים אלו אמונות יכולות להיחשב לאמונות בסיסיות. מטרתה המקורית של המסדתנות הייתה לספק כלים ביקורתיים ואובייקטיביים להערכת תוקפן של טענות אפיסטמולוגיות, ולהעמיד בסיס לידיעה שאיננו יחסי או סובייקטיבי.

אולם פלנטינגה לוקח את המסדתנות, על כל בעיותיה, והופך אותה על פניה על מנת לעשות בה שימוש להצדקת אמונה בלתי רציונלית בקיומו של אלוהים. גישתו משיגה את התוצאה ההפוכה מזו שביקשה המסדתנות להשיג, שכן לפיה ניתן להצדיק אמונה בסיסית בקיומו של חד-קרן וורוד בלתי נראה שברא את היקום, או בכל מיני וסוגי השיגעונות והטירופים שהדמיון האנושי יכול להמציא.     

סיכום     

סקירה זו מראה שלא נותרו טיעונים רציונאליים להוכחת קיומו של אלוהים, ועיקר המאמץ הפילוסופי נעשה היום בכיוון אחר: להצדיק אמונה בלתי רציונאלית בקיומו של אלוהים. כך עושים ממשיכי דרכו של וויטגנשטיין, וכך עושים אבירי האמונה העיוורת נוסח קירקגור.