זוכרים את הפוסטר "כן! אני מזדיינת עם ערבי"?

בטח שאתם זוכרים.

בהסברים לפוסטר כתבתי אז שקיימים בארץ מאות זוגות מעורבים (ערבי+יהודי, נוצרי+יהודי וכו), אבל אם זוג כזה יצטלם לפוסטר ירצחו אותם, משני הצדדים.

מה שלא ידעתי אז, ואני מספר לכם היום, הוא שקמה עמותה של חברה כאלה, שתומכים אחד בשני.

משפחה של שלום קוראים לה, יש להם גם פורום (עדכנתי את הכתובת!), והם מספקים תמיכה הדדית לזוגות מעורבים בישראל.

באתר יש הרבה מידע, למשל בנושא חוק האזרחות, שאוסר התאזרחות של לא יהודים, גם אם הם נישאו לישראלים.

הקבוצה תומכת בדו קיום בשלום, ותומכת בכל דבר שיקדם אותו.

איזה אנשים מוזרים, מוכנים לזרוק הכל בשביל האהבה. בוגדים. הולכים נגד כולם. נגד העם שלהם. נגד הדת שלהם.

הולכים נגד הזרם, נגד כל הסיכויים. לבד מול כל העולם, נגד הררי בירוקרטיה, תחת סכנת חיים ממשית.

מוזרים, לא?

רגע, בהוליווד עושים סרטים על אנשים כאלה.

עזבו את הוליווד, בכל הדורות ובכל העמים בעולם אנשים כאלה הם גיבורים של אגדות, בלדות, סאגות.

ומה הכי קטע? - גם התנ"ך שלנו מלא בדוגמאות לנישואים מעורבים!

כמה טוב היה לפתוח את הארץ ביום שישי ולראות שאת שער העכבר אייר פינקוס!

איזו אנחת רווחה. אמנם מאז שעבר למחשב, הפך פינקוס כמו כולנו לעצלן, והצביעה הממוחשבת שלו חלשה בהרבה מהצביעה הידנית שלו, אבל אחרי השערים של השבועות האחרונים, ממש הייתה הרגשה של "סוף סוף הגענו לחוף מבטחים".

היי, יש בינינו הבדלים קלים ב, השקפת עולם, נקרא לזה, אבל זה לא צריך למנוע ממני להעריץ את הקו שלו.

התערוכה של דודו גבע מאוד יפה ומומלצת. כאמור, תוכלו לגלות שם את הדודוגבע שלא הכרתם: ציורי צבע גדולים, ציורי צבע ריאליסטיים, סקיצות, הגדלות, והכי מפתיע: סדרת רישומי קו מינימליסטיים שנעשו בין השנים 71-79, חופשיים מאוד, לא אופייניים בכלל, מאוד מוצלחים. רחלי קיפצצה באושר כשאמרנו לה שזה ממש דומה לציורים שלה. מצד שני היא קיפצצה באושר גם כשאמרנו לה תראי הנה רפי רשף. ואז היא קיפצצה באושר ואמרה אמיתי, אנגלמאיר מתראיין לטלוויזיה, בוא נלך לעמוד מאחוריו ונעשה שלום.

אז ניגשתי ועשיתי לו קרניים.

אף אחד מאיתנו לא היה מוכן לתגובה של אנשי הטלוויזיה. כולם צעירים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, הם נבעתו. נבעתו זה לא מילה, הם התפלצו. הם ניגשו לרחלי ולחשו לה: "תגידי לו שיפסיק, לא עושים דברים כאלה!" אנגלמאיר ניגש אלינו אחר כך, מזועזע אף הוא: "הם ניגשו אליי אחרי הראיון ושאלו אותי אם נפגעתי! זה לא ייאומן, הם בני מאה!" כולנו נדנו בראשנו בעצב.

כריכת הספר של דודו גבע (עיצוב: קובי ברחד ונועה שוורץ).

קובי ברחד ונועה שוורץ, אני מודה, הצלחתם להכעיס אותי.

כן, מסתבר שגם אני לא חסין מפני הומור שלועג לדברים שחשובים לי.

אתם בטח חושבים שזאת ממש שנינות מבריקה, מין הפוך על הפוך כזה, חתרנות שובבה.

גימדתם את גבע לדרגת טיפוגראף. כאילו שהוא כמוכם, מתעסק בגרידים ברמת המילימטר כל היום.

אני מתנחם במחשבה שעליכם בטח לא יעשו כזה ספר, אבל אם כן יעשו, אני מציע שאת הכריכה יצייר אורי פינק.

זה בטח יהיה מאוד שנון ומשעשע.