Aya

Marguerite Abouet & Clement Oubrerie

הסיפור הוא סיפור של שלוש צעירות בנות 19 בחוף השנהב בתקופה של שגשוג כלכלי ושלום במדינה, שמהן איה היא החננה שבעיקר לומדת ועושה שיעורי בית, ומספרת את הסיפור אבל לא פעילה בו, ושתי החברות שלה, אג'ואה ובינטו, שתי בלייניות פלרטטניות חסרות מעצורים שחיות את הרגע ושוכבות עם בחורים.

בין לבין יש הרבה הווי אפריקאי והרגשה של סיפור עממי קלאסי, כולל נגיעות לא מחייבות במוסכמות חברתיות, מוסר השכל, חוכמה עממית, הומור, וסוף מפתיע.

איה הוא רומן גרפי פשוט. הפשטות שלו זועקת בייחוד בשוק הרומנים הגרפיים של השנים האחרונות, שבהן די הרבה ספרים חדשים שיוצאים מתיימרים להביא אותה בהפוכה, להרחיב את גבולות המדיום ו\או הז'אנר, וכו.

הסיפור עצמו פשוט ולינארי, אם גם לא לגמרי מתאים לתבנית עלילתית קלאסית וקשיחה. הסופרת היא חופהשנהבית שחורה ששלחו אותה בגיל 12 לצרפת ומאז היא שם, וזה הספר הראשון שלה שמתפרסם.

הציורים: הקו בציפורן הוא קליל וחי, הסגנון הוא קרטוני (מלשון cartoon), ואין שום משחקים נועזים בין פאנל לפאנל, זוויות מצלמה בלתי שגרתיות, כלום. הציורים היו יכולים להיות חסרי נוכחות כמעט לחלוטין, משרתים את הסיפור בנאמנות ובהכנעה, אלמלא הצבעים המרהיבים, פשוט מרהיבים של הקלמנט אובררי הזה, שהוא בכלל צרפתי לבן ומאייר ספרי ילדים במקצועו. בעוד שהציורים קלילים ומצחיקים אבל קצת משעממים, הצבעים פשוט מעולים. בני זונות הצרפתים האלה! אני יכול רק לחלום על עשירית מיכולת התאמת הצבעים של הבחור הזה! למה שילובי הצבעים שלי תמיד יוצאים חרא? הדבר היחיד שיש לי להגיד להגנתי זה שאבא שלי עיוור צבעים, אז זה נס שאני בכלל יכול להבחין ביניהם.

בציורים יש שני כשלים מטרידים אם כי לא קריטיים, שגם קשורים אחד בשני, בעצם: אובררי לא מצליח במאה אחוז לצייר שחורים באופן משכנע, ואולי מזה נובעת הבעיה השניה, שהגיבורות קצת דומות וצריך להתרכז ולהעזר בתסרוקות כדי להבדיל ביניהן.

איה משתלב יופי בטרנד הצרפתי של השנים האחרונות, רומנים גרפיים פשוטים ולא מתוחכמים שמביאים סיפורים מארצות אקזוטיות, או לפחות דתות אקזוטיות, כמו החתול של הרבי של ג'ואן ספאר ופרספוליס של מריאן סטרפי. איה הרבה יותר קליל מאלה האחרונים, וזה כיף שהוא לא מתעסק בפוליטיקה ולא מתבייש בזה.

כשאנחנו מפיצים את ספרי דימונה בעולם תמיד אנחנו צריכים להתנצל על זה שאין שם שום דבר על הסכסוך. יש עיתונאים באירופה שממש תוקפים אותנו בנושא הזה, בטענה שזה לא מוסרי להתעסק בחיים הרגילים שלנו בזמן שהמדינה שלנו כובשת ומרעיבה את הפלסטינים.

מעניין אם הם תקפו גם את הסופרת של איה בעניין הזה? (נוגה?)