ב- 13.3.2007 התנוססה בעמוד הראשון של "מעריב" הכותרת: "ראש השב"כ: הקצנה מסוכנת של ערביי ישראל". העיתון דיווח על דיון סגור שקיים ראש הממשלה עם בכירי השב"כ "סביב נושא המיעוט הערבי בישראל, מידת הזדהותו ההולכת ופוחתת עם המדינה, עלייתם של הגורמים החתרניים בתוכו והסכנות הגלומות בכך". מעריב מצטט את השב"כ:

 

"מדאיגה במיוחד היא תופעת 'מסמכי החזון' המתרבים בתוך האליטות השונות בין ערביי ישראל. כרגע קיימים ארבעה מסמכי חזון שונים, שהמשותף להם היא ראיית ישראל כמדינת כל אזרחיה ולא כמדינה יהודית. …המגמות הבדלניות והחתרניות המיוצגות על ידי האליטות עלולות לקבוע כיוון ולסחוף אחריהן את ההמונים" [כל ההדגשות שלי, י.ל.].

 

בעקבות הידיעה פנה עלא חליחל, עורך השבועון המזוהה עם בל"ד, פסל אלמקאל, לשב"כ, ושאל, בין היתר, האם ההתייחסות של השב"כ לניסיונות של חלקים בחברה הערבית לשנות את אופי המדינה בכלים דמוקרטיים ובפומבי כאל חתרנות מסוכנת שמצריכה טיפול מיוחד אינו מהווה ניסיון לא דמוקרטי לסתימת פיות; ומהו הפגם שהשב"כ מוצא בניסוח פומבי של מסמכים מכוננים בקרב הערבים.

 

תגובת השב"כ הגיעה במהירות מפתיעה:

 

שירות הביטחון הכללי מופקד מכוח סעיף 7 (א) לחוק שירות הביטחון הכללי התשס"ב 2002, בין היתר על שמירת ביטחון המדינה וסדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו מפני איומי חתרנות"; בתוקף אחריותו זו, נדרש השב"כ לסכל פעילות חתרנית של גורמים המעוניינים לפגוע באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אף אם פעולתם מתבצעת באמצעות כלים אותם מעמידה הדמוקרטיה, וזאת מכוח עיקרון ה"דמוקרטיה המתגוננת"; בניסוח מסמכים כאלה ואחרים, הנחזים להיות חוקתיים או מכוננים, כשלעצמו, אין כל פגם, אלא אם כן יש בהם כדי לשקף או לעודד תופעות פסולות של חתרנות מדינית כאמור.