ביחד עם פיליפ ק. דיק ודאגלאס אדאמס, וונגוט הוא אחד הסופרים האהובים עלי ביותר.

הוא נחשב, ולא רק בעיני, לאחד מגדולי הסופרים במאה העשרים, ולאחד המייצגים הבולטים של המאה רבת התהפוכות הזאת.

וונגוט משלב בספריו ביקורת חברתית נוקבת, הומור וסאטירה, עם הרבה מאוד חמלה ואהבת אדם פשוטה.

ברוב ספריו, הסגנון שלו כולל שבירה של המבנה העלילתי הלינארי: הוא קופץ מראשית העלילה אל האמצע, מגלה לך את הסוף כבר בהתחלה, חוזר אחורה להיסטוריה וכו'.

הוא מבריק ומפתיע כל פעם מחדש.

הוא התחיל ככותב סיפורי מד"ב קצרים לירחוני ספרות זולה באמריקה של שנות החמישים, כאלה בסגנון "הסיפורים המוזרים ביותר בעולם", וזה ניכר בכתיבתו גם כשעבר לכתוב רומנים עבי כרס יותר.

קשה לקטלג אותו, כי חלק מהספרים שלו נתונים בתוך עלילת מדע בדיוני, אבל בעצם הוא מדבר לכולם.

בחלק מספריו הוא פשוט מדבר אל הקורא, ותוך כדי זורק כלאחר יד רעיונות לעוד עשרה ספרי מד"ב לפחות, ככה בתקצירים, אבל הוא לא טורח לפתח אותם, לא מתרגש וממשיך הלאה.

קוראים לו קורט וונגוט ג'וניור כי אבא שלו היה גם קורט.

הוא בא ממשפה ממוצא גרמני, שהיתה לה גם מבשלת בירה.

אחד מסודות הטעם של בירת וונגוט: להוסיף קצת קפה לבירה!

אם עוד לא נחשפתם לכתביו, אני מזהיר שסגנון הכתיבה המפוזר שלו קצת קשה לעיכול בהתחלה, אבל ברגע שמתרגלים זו אהבה לכל החיים!

רוב ספריו תורגמו לעברית, וביניהם: "בית מטבחיים חמש", "אמא לילה", "עריסת חתול", "הסירנות של טיטאן",  "יברך אותך אלוהים, מר רוזווטר", ארוחת בוקר של אלופים", "סלפסטיק", "ציפור כלא", "דיק הצלף", "גלפגוס", "כחול הזקן" , "הוקוס פוקוס", "רעידת זמן" , "ברוכים הבאים אל בית הקוף", "קופסת הטבק מבגומבו".

לא מומלץ: "יברך אותך אלוהים, ד"ר קבורקיאן".