ביום שישי עברתי הרפתקאות רבות ומרגשות.

הכפר בילעין, תזכורת:

השנה היא 2007 לספירה הנוצרית. הגדה המערבית כולה כבושה בידי ישראל...

כולה? לא ולא! כפר קטן, שתושביו פלסטינים קשי עורף, עודנו מוחה כנגד גדר ההפרדה שגזלה כחצי מאדמות החקלאות של הכפר לטובת בניית שכונה חדשה להתנחלות החרדית מודיעין עילית, על בסיס מסמכי מכירה מזוייפים שזייפו מעכרים מתנחלים. חיילי חיל המצב הישראלי, שמחנותיהם "שעת חירום", "מצב עגום", "כוחעצום" ו"שומרדום" נמצאים באיזור, אינם מלקקים דבש...

כבר למעלה משנתיים מפגינים תושבי בילעין באופן קבוע כל יום שישי, לצד פעילות משפטית ענפה, ואיתם מפגינים ישראלים רבים כדי להפגין סולידאריות וכדי לשמור על הפלסטינים, כי אם יש ישראלים בהפגנה אז לא יורים כדורים חיים אלא רק גומי וגז.

במקרים רבים מעדיפים הבילעינים להפגין תוך שימוש במחאה יצירתית לא אלימה, כדי שתמשוך את עין התקשורת האדישה וכך תגיע שוועתם לעולם כולו.

ועל מקרה כזה אני רוצה לספר לכם היום...

בשבוע שעבר התקיים כנס בילעין הבינלאומי השני למחאה לא אלימה. פעילי שלום, שוויון ושחרור מכל העולם זרמו לבילעין, העבירו ושמעו הרצאות וסדנאות בנושא. חברים מרכזיים ב"אנרכיסטים נגד הגדר", שמרכזים את ההשתתפות הישראלית בהפגנות בבילעין (מצד המפגינים) היו שם גם במשך היומיים הראשונים של הכנס, רביעי וחמישי. שאר הישראלים, ואני ביניהם, הגענו ביום שישי השכם בבוקר. הגענו מוקדם מכרגיל כי היה תכנון שנשתתף באחד ממושבי הכנס, אבל בסוף זה לא קרה.

בין המשתתפים הבינלאומיים בלטה חבורה של שלושה פורטוריקאים תזזיתיים ועליזים. הם פעילים במחאה נגד המשך השילטון האמריקאי בפורטו ריקו, קבוצת איים בקריבים, שנתונים תחת שליטה אמריקאית אבל הם לא מדינה עצמאית ממדינות ארה"ב ואין להם ייצוג בפרלמנט או בסנאט.

אחד מהם, שכינויו טיטו "קיאק" מעיד על כוחו הרב בשיט בקיאק (שט מפורטוריקו עד האיים הדומיניקנים - ובחזרה!), התברר כמומחה בטיפוס שכבר ביצע מספר פעולות ראווה, שהמפורסמת שבהן הייתה טיפוס על פסל החירות בניו יורק ותליית דגלי פורטוריקו וכרזה בעד עצמאות לפורטוריקו.

טיטו "קיאק" (צילומים: אורן זיו, אקטיבסטילז)

התברר שטיטו הנ"ל לא הגיע לבילעין רק בשביל הכנס האקדמי - הוא כאן בשביל לטפס על דברים. המטרה הנבחרת - מגדל מצלמה של צה"ל שהוצב בראש ההר שאותו חוצה הגדר ועליו נערכות ההפגנות.

המגדל, שגובהו המשוער בסביבות 40-45 מטר, עומד בצד המערבי של גדר ההפרדה ומוקף בגדר גבוה.

אני הצטרפתי לקבוצת פעילים שהתלוותה אל טיטו במסעו הנועז אל עבר המגדל המבוצר.

עשינו דרך עיקוף, טיפסנו על הרים וגבעות.

לא אספר את כל הפרטים.

בכל מקרה -  המשימה בוצעה בהצלחה! טיטו טיפס בסולם המגדל במהירות מדהימה, ותלה את דגל פלסטין מראש התורן.

 טיטו "קיאק" בראש המגדל (צילומים: אורן זיו, אקטיבסטילז)

הדגל התנופף ברוח העזה, ונראה למרחוק בכפר ובתוואי ההפגנה.

עד מהרה הגיעו חיילים, והם היו די פאטתיים. כל כמה דקות הגיע ג'יפ או רכב עם עוד כמה, שניגשו אל השער בגדר המגדל וגילו גם הם שאין להם מפתח. האמת היא שטיטו היה יכול לרדת מייד והיינו יכולים להסתלק לפני שהחיילים

יבינו מה קורה, אבל טיטו כבר נעצר בשלוש יבשות וכנראה החליט להוסיף עוד אחת לרזומה. הוא שאל אם מוחמד חטיב, ראש הועדה העממית של הכפר, מאשר לו לרדת. מוחמד הפתיע ואמר שהוא מעדיף שטיטו ישאר למעלה כדי שיצלמו אותו לרשתות הזרות שבאו לסקר את ההפגנה.

בינתיים האנרכיסטים הפנו אל טיטו עיתונאים כדי שיראיינו אותו בלייב מראש המגדל, והעיתונאים שאלו פרטי רקע, שיונתן העביר לאיבן שתרגם את טיטו לאנגלית, ואז הסתבר לתדהמת כולנו שהסוס המטורף הזה בן 48!

החלה סאגה שארכה שעות רבות, במהלכן מגיעים קודקודים צבאיים ודורשים שיירד מהמגדל, והאנרכיסטים מעבירים להם את תשובתו של טיטו שאם הם רוצים הם יכולים לעלות ולהוריד אותו בכוח. המפקדים כבר מכירים את האנרכיסטים אישית. כשהגיע המח"ט(?) הוא הפטיר "שוב אתה עושה בלאגן, יונתן?"

כל הזמן הזה החיילים לא נכנסו למגדל כי לא היה להם את המפתח.

בינתיים יצאה ההפגנה לדרך. הפגנה גדולה במיוחד בהשתתפות כל הבינלאומיים וכמה אישים פלסטינים. טיטו דיווח מראש המגדל שכבר במרחק של 800 מטר מהחיילים החיילים פתחו בירי גז מדמיע. כמה מפגינים נפגעו משאיפת גז, וכלת פרס נובל לשלום מייריד קוריגן-מגווייר גם שאפה מלא גז וגם חטפה כדור גומי ברגל.

מעניין אם החיילים היו אלימים במיוחד בגלל הצלחת תרגיל הדגל.

סאגת ההתבצרות במגדל המשיכה, כשאנחנו והחיילים מחכים כל העת לרגלי המגדל. אחרי שעות הגיע סופסוף ג'יפ שנשא חייל שנשא את המפתח המיוחל. הוא כנראה גם היה החייל שיודע להפעיל את הציוד במגדל. התברר שהמצלמה שבראשו מותקנת על מעלית שמאפשרת להוריד אותה לבדיקה ללא צורך לעלות.

החיילים הודיעו לנו שטיטו חיבל במצלמה והם מתכוונים להוריד אותה לבדיקה. טיטו הודיע בתגובה שהוא מצא כפתור און-אוף, אז הוא פשוט העביר ל"אוף". בספרדית זה נשמע יותר מצחיק. ובכל מקרה הוא הודיע שהוא קושר רגל אחת למעלית, בעוד הוא נשאר על החלק השני, כך שאם יורידו את המעלית רגלו תפגע.

נוצר משחק צ'יקן שלקח זמן רב.

בינתיים הסמח"ט הורה לחיילים להרחיק אותנו מהמגדל, והם החלו בהרחקה אלימה וגררו על הסלעים את מי שלא התרחק מרצון.

בשלב מסויים התחילו להפעיל את המעלית קצת בכל פעם. יונתן וקובי התחילו לצעוק על החיילים, וטיטו צעק ועשה עצמו מפרפר, אבל לבסוף נחשף הבלוף שלו והמעלית ירדה למטה. טיטו ניסה לתקוע אותה אבל לא הצליח.

אני בחור די רגוע, והאמת די נמנע מעימותים, ואני משתאה לנוכח היכולת של אנשים כמו קובי, יונתן ושאר האנרכיסטים לחמם את עצמם בשביל לצעוק על החיילים ולהתעקש ללכת איתם מכות.

אחר כך עיכבו את הקבוצה שמתחת למגדל.

בשלב הזה אני נשלחתי עם שרה לקחת קלטת וידאו שצילם ישראל פוטרמן של מבצע התלייה לסוכנות הידיעות AP. הסוכנות הפיצה את הוידאו לעשרות, אם לא מאות, תחנות טלוויזיה ברחבי העולם, שכל אחת בטח משלמת אי אילו מאות דולרים עבור הוידאו, אבל AP הזבלים לא משלמים לישראל על הוידאו אפילו שקל.

אח"כ חזרנו לאיזור בילעין וחיכינו שישחררו את המעוכבים. לבסוף שחררו את כולם מלבד טיטו, שירד בסוף לבד מהמגדל ונלקח למעצר בתחנת משטרת שער בנימין, האחראית על האיזור הזה של הגדה. איתו נסע גם איבן כדי שישמש כמתרגם.

סיפרו לי שאחרי שטיטו ירד הצבא חיפש ומצא מטפס מקצועי כדי שיוריד את דגל פלסטין שעדיין התנפנף לו למעלה. המקצועי טיפס עם חבלי ביטחון ולקח לו איזה חצי שעה לטפס את מה שטיטו עשה בלי כלום בעשרים שניות.

אחרי ששוחררו המעוכבים נסענו קובי ואני לתחנת שער בנימין לבדוק מה קורה עם טיטו. השער בנימין הזה זה איזור תעשייה נידח מצפון לירושלים, מעבר למחסום קלנדיה שליד רמאללה.

שמונה בערב, יום שישי, המקום נטוש לחלוטין מלבד תחנת המשטרה. בדרך עברנו מצפון לירושלים באיזור שבו השכונות הפלסטיניות הרבות מוקפות בעשרות מובלעות ופיתולים של חומת ההפרדה, זה לא ייאומן מה שהולך שם. אתה נוסע ואין לך מושג מתי אתה באיזה צד של החומה. גהינום וחלם בכרטיס אחד. אתה נוסע חמישה קילומטר ועובר 3 מחסומים. אם אתה יהודי זתומרת.

הגענו ומצאנו את איבן מתייבש בחוץ, והוא אמר שטיטו בפנים והוא לא יודע מה קורה. הוא וטיטו היו מורעבים, אז קובי ואני יצאנו שוב כדי למצוא להם משהו לאכול. כל המקומות היהודים סגורים כי שבת, בסוף נכנסנו לאיזה שכונה או כפר פלסטיני ומצאנו פיצוציה שבה הסכימו לעשות לנו סנביצ'ים. כשקובי פנה אליהם, הוא קודם שאל בערבית אם זה בסדר שהוא ידבר איתם עברית. לא הייתה להם בעיה עם זה. התרשמתי מהנימוס המופלג שלו. זאת שכונה שמלאה מוסכים שמשרתים גם יהודים, ולכולם יש שמות כמו מוסך השלום ואגזוז הידידות. בצומת אחת היה שלט בכתב עברי עילג: שטיפת מכונית 25 ₪ - מבצע לפסח!

אני רציתי לנסות להבריח בירה לטיטו, אבל הם היו מוסלמים והיה להם רק מאלט בטעם תפוחים אז וויתרנו.

חזרנו, אכלנו סנביצ'ים, התקשרנו לעו"ד גבי לסקי לשאול אם לה יש איזה חדשות.

חיכינו.

חיכינו.

חיכינו.

דיברנו עם איבן על רגאיי, סקא, רגאטון (הוא טען שרגאטון זה מפורטוריקו) ועל כל האיים בקריביים - קובה, ג'מייקה, הדומיניקנים, דיברנו על מקסיקו, הונדוראס. איבן לומד באוניברסיטה בארה"ב. הוא בן 25 ויש לו ילדה שם, אבל הוא לא נשוי.

בסוף באיזה תשע וחצי יצא שוטר והודיע לנו שבגלל שיש לו כרטיס חזרה ביום ראשון, טיטו יישאר עצור עד יום ראשון והם יביאו אותו ישירות למטוס. הם לא רצו לתבוע אותו או לגרש אותו רשמית, כי זה היה דורש מהם מלא עבודה בירוקרטית ולערב שופט הגירה. ככה היה להם מוצא קל. הצטערנו שטיטו נשאר במעצר אבל שמחנו שלא יהיו סיבוכים מעבר לזה. נסענו חזרה לת"א.

איבן ואחותו דארה התקלחו אצל יונתן. האנרכיסטים כבר היו הרוגים, אבל איבן ודארה רצו לחגוג את הצלחת המבצע. הם חלמו על זה כבר מהצהריים. אני תכננתי ממילא להגיע להופעה של ג'הקוזי בלבונטין7, אז הצעתי שאני אקח אותם לזה. בלבונטין פגשתי את קאשה הפולניה ואת ידיד שלה, רקדן המחול הפולני ההומו שבא לביקור עם איזה להקת מחול אוסטרית. קאשה ואני צחקנו על איך כל ההומואים מקושרים ושהוא בטח כבר יודע יותר טוב ממני מה המסיבות השוות בעיר. שאלתי אותו אם הוא כבר היה באיזה סאונה אבל הוא אמר שהוא לא אוהב את זה, זה חם לו מידי.

המקום היה מפוצץ. יונתן שם את הפורטוריקנים על מונית והלך לישון, ואני פגשתי אותם כשירדו ממנה בלבונטין. הפורטוריקנים היו מאוד חמודים ומצחיקים וגם הביאו שקית מלאה בבירות כדי שנרוקן אותה לפני ההופעה, וזאת אכן עשינו בגן החשמל. אבל זאת הייתה טעות פטאלית, שכן כשירדנו סופסוף ללבונטין הכריזה הקופאית שאזלו הכרטיסים! כל שכנועיי על האורחים המיוחדים שבאו מהקצה השני של העולם לא עזרו. בינתיים איבן התיידד עם כל העומדים בתור, סיפר להם מאיפה הוא והחליף איתם רשמים על תל אביב.

בלית ברירה וויתרנו על ג'הקוזי, אבל לא אדם כמוני ולא כמוהם יוותר וילך לישון - אמרנו שנחגוג אז נחגוג, ביי הוק אור ביי קרוק. לקחתי אותם לפלורנטין. קיוויתי שניפול על איזו מסיבת רחוב בהודנא. לא הייתה, אבל הייתה מסיבת רגאיי בסלואו משה (המחוגה 4, מה שהיה הקוסמונאוט ולפני כן המחוגה). השעה הייתה בסביבות אחת וחצי בלילה, 30 ₪ בכניסה, דיג'יי החימום ניגן להיטי רגאיי, עדיין לא הרבה אנשים פיזזו על הרחבה.

איבן ודארה נכנסו מייד לעניינים, והראו לנו בדיוק מאיפה משתין הקאריבי. הם הפליאו בצעדי הריקוד המשומנים שלהם, ובלי בכלל להתאמץ היו כוכבי הרחבה. כעבור זמן מה הם אפילו התחילו למשוך בכוח בחורות לרקוד, רקדו איתן תחת אל תחת ועשו הרבה שמח. מדי פעם איבן ניגש למישהו, לחץ את ידו והציג את עצמו. אנשים נענו לו בשמחה.

מידי פעם יצאתי לשאוף אויר בחוץ. הגיעו די הרבה אתיופים (בגלל שזה רגאיי), והם נכנסו בלי בעיה, לשמחתי. כמה נערות אתיופיות יפהיפיות הגיעו, התלבטו, ובסוף החליטו לא להכנס. הם שאלו אותי איך מגיעים משם למסגר. במסגר יש מועדונים אתיופיים לגמרי.

אבל אפילו הפורטוריקנים היו קצת עייפים, ועוד לפני שעלה המופע המרכזי של הערב, רוד-בוי סאונד, חתכנו משם. הלכנו לאכול פיצה בבזילי.קום. איבן מייד התיידד עם זוג שישב לידנו, ושאל אותם מה התוכניות שלהם למחר. הם אמרו שהם הולכים לחוף בבת ים. הוא שאל איפה זה, אז מייד הם הוציאו פתק, כתבו לו את הסלולרי שלהם ואת השם של החוף באנגלית. יש אנשים נחמדים בתל אביב.

איבן ודארה היו רצוצים אך מרוצים.

הם ישנו אצלי על הספה בסלון, ובבוקר שבת שלחתי אותם אל יונתן.

הערב טיטו ישתחרר (אי"ה) והם יטוסו חזרה.