קשוב לדרישת הקהל, אני בהחלט מוכן לנפק קטע חיובי ואופטימי.

זה מאוד פשוט: אם הייתי מאמין, כמו כמה ממחרחרי הריב פה בארץ, שאין לנו סיכוי להגיע לדו קיום בשלום, הייתי נוסע מכאן מזמן.

נולדתי בישראל, זאת מולדתי, אני שמח לחיות פה, ואני די בטוח שיהיה לי טוב יותר פה מאשר כל מקום אחר, למרות הבעיות.

זאת הסיבה שאני רוצה להלחם על הסיכוי לדו קיום בשלום.

אני גם יודע (מהכרות אישית) שיש אנשים שחושבים כמוני בצד השני.

אנשים שלא חושבים במונחים של "הכל או כלום".

אנשים שלא חושבים במונחים של "שחור ולבן".

אנשים שלא חושבים במונחים של שנאה ורצון לנקמה.

אנשים שלא מאשימים את הצד השני בכל הטעויות, ובטוחים שרק הצד שלהם צודק תמיד.

בסאם עראמין.

אותו לא פגשתי אישית ואני לא מכיר אותו.

אבל הוא חטף את הפגיעה הקשה ביותר, יותר מרוב המתלהמים פה בארץ.

מג"ב ירו למוות בבתו בת ה-11.

(שימו לב שאני לא נכנס בכלל להאשמות נגד מג"ב עכשיו).

היא הייתה בהפסקה מבית הספר, והלכה לקנות חטיף.

למרות זאת, הוא לא נשבע לנקום.

הוא לא החליט שמחובתו הקדושה להרוג יהודים חפים מפשע.

הוא לא החליט שאין סיכוי שהיהודים אי פעם יתנו לפלסטינים מדינה עצמאית ברת קיום.

למרות זאת, הוא החליט להמשיך את פעילותו בארגון לוחמים לשלום: ארגון משותף לישראלים ופלסטינים, כאלה שלחמו אחד בשני, שהחליטו להניח את נשקם ולהתחיל לדבר, פשוט לדבר.

ואם הוא, שספג כזאת פגיעה מידיכם, מסוגל להמשיך ולהאמין בסיכוי לשלום -

אולי גם אתם יכולים?