אחרי עשרות שנים של ייסורים ודכאונות, הגעתי ליכולת אבחנה די טובה לגבי מצב הרוח שלי, ואני יכול לנפק תחזית מזג הרוח כללית לא רעה לימים הקרובים. אתם מבינים, קצת כמו בחורות עם העניין של המחזור, גם מצב הרוח שלי פועל בגלים פחות או יותר קבועים, אם כי המחזוריות קצת יותר ארוכה.

זה הולך בערך ככה: במשך כארבעה חודשים אני דיכאוני, פסיבי, דוחה משימות חשובות, חסר אנרגיות, חסר חיות, חסר יצר וכו. ואז יום אחד אני קם בבוקר, ויודע שבקרוב יבוא שינוי. במשך כחודש אני לאט לאט מתחיל לפרוח, לחיות, לעבוד, ליצור. ואחריו מגיע חודש שבו בדיוק כמו שבמשך חודשים הייתי חצי מת בכל התחומים, עכשיו אני מתעורר משינה ותוקף בכל הכיוונים: יוזמה אומנותית, פרוייקט מסחרי עם מלא כסף, הוצאת ספר חדש, בחורה חדשה, בחורות חדשות.

כשלא עושים כלום, לא עושים כלום בכל התחומים, וכשמתחילים להיות פעילים, פתאום ככל שעושים יותר עושים יותר, ואין עם זה שום בעיה, זה כיף. חוץ מזה שזה מעייף.

במשך שבועות עבדתי על פרוייקט ה-40 לכיבוש בקצב הולך וגובר, ששיאו בשבוע הפעילות, שהתמזג באמצע עם פתיחת עונת ירידי החוצות שחודש יוני תמיד מביא איתו. מעבודה בשיא הלחץ על הכיבוש, +קצת עבודה בתשלום בין לבין, עברתי לעבודה על הכיבוש+קצת עבודה בתשלום+עמידה בירידים במשך ערבים שלמים+בירה לשיכוך העומס הכרוך בלהיות נחמד לעשרות אלפי אנשים זרים.

בסופשבוע נחתי, אבל למרות זאת השבוע אני כבר מרגיש שהאנרגיות שלי מתחילות להגמר.

בשנים האחרונות תקופת הפעילות שלי מתארכת. אם פעם זה היה שבוע פעיל על חצי שנה של זומבי, היום זה כבר כמעט חודשייםXארבע. בקצב הזה עד גיל שישים וארבע כבר אגיע ליחס הפוך.

אז ידעתי מראש שהשבוע אני כבר אתחיל לדעוך. שאני שוב אתבעס מעבודות איור שלא יוצאות לי כמו שרציתי, או שאני מגיש ברגע האחרון כי לא היה לי כוח להכנס בהן. בשבוע שעבר דווקא עשיתי שתיים שהייתי מרוצה מהן, אחת למוסף הארץ, שם תוייגתי מזמן כמאייר הקבוע לכתבות על סקס, ונושאה מועדון ניו-יורקי ליהודים קינקיים. הלכתי על שילוב של קלימט עם שאגאל.

לשם שינוי הלכתי על פוטושופ במראה היעני מצוייר ביד ואני מאוד שמח על כך ועל התוצאה.

השניה הייתה שער למגזין הד החינוך של הסתדרות המורים, שבטח תביא הרבה נחת לסבתא שלי, מורה בדימוס ועדיין מנויה נאמנה. תמיד ידעתי שיום אחד אאייר את השער הזה, כדי לעשות לה נחת, ואני שמח שהספקתי. נושא הגיליון הוא בחינות והבעייתיות שלהן: מלמדים רק את החומר שבמבחן, הבחינות הופכות למטרה במקום לאמצעי, וכו'.

הרעיון הראשון שלי: בונים את הגג בלי שבונים את היסודות.