RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2007
העיתונאי הצעיר יוני שדמי הוא מלך
אחח, אני בדיכאון.
זוכרות שהתראתי על כך לפני
שבוע-שבועיים?
אז הנה זה בא.
יחד עם שמחת החיים איבדתי גם את חדוות
הבלוגינג.
קראתי את הרותו החדש, אני אשן על זה
לפני שאני מגיב מהמותן.
רואות איך התבגרתי?
אבל לא על זה רציתי לדבר איתכן היום. דרך לינק מהקולקטיב הגעתי אל דברים שצריך, הבלוג של יוני שדמי, שמארכב כתבות שלו שפורסמו במוסף סופשבוע של מעריב.
כתבות מעולות אחת אחת! אני זוכר שפעם הייתי פותח מוספי סופשבוע בשביל לקרוא בדיוק כתבות כאלה - ארוכות, מתוחקרות היטב, מחכימות, מרחיבות דעת.
כמה נדיר זה היום, בעידן שבו אפילו מוסף הארץ התמלא בכתבות שמעליבות את האינטיליגנציה על ידוענים כאלה ואחרים ועל חיי הלילה של בני העשירים.
כתבה מרתקת אחת נולדה כנראה בהשפעת הסרט "שמש נצחית בראש צלול", ועוסקת בזיכרון האנושי, ובכלל באופן הפעולה של השכל שלנו. לאורכה מסתתרות כמה חדשות מדעיות מעניינות וגם כמה תובנות, אבל אחד הדברים שהדהימו אותי הוא האישור המדעי למה שחשבתי שהוא פרנויה של דכאונים כמוני: שבעצם אנחנו רואים את המציאות מדוייק יותר מהנורמלים. שימו לב למה שאומרת הד"ר ניצה אייל:
"אלא שד”ר ניצה אייל יודעת אמת שנסתרת מאיתנו: משהו עמוק אצלה לא בסדר. היא יודעת,
בצורה חותכת, מדעית וברורה, שלאנשים בריאים כמוה יש ראייה מעוותת של היקום. “אנחנו
שוכחים כל הזמן, ובכוונה תחילה”, היא מסבירה. “אני, וכל אדם בריא בנפשו, סובלים
מ’סינדרום פוליאנה’. יש סיפור ילדים על ילדה בשם פוליאנה שקורות לה צרות צרורות,
אבל איכשהו, היא מצליחה לראות את הכל בצורה חיובית. אנחנו כל הזמן מתקנים את
המציאות, עורכים אותה בדיעבד. מחקרים מראים שאנשים בריאים, אופטימיים, זוכרים
שקיבלו ציונים יותר טובים משקיבלו בפועל, שעזרו לאנשים יותר משעזרו בפועל. אנחנו
זוכרים את העולם לטובתנו. אנשים מדוכאים, לעומת זאת, הם הרבה יותר ריאליסטיים. לא
רק לגבי עצמם, אלא לגבי העולם בכלל. הם פשוט שופטים יותר מדוייקים של המציאות. למשל
- מחקר מסוים הראה שמדוכאים מעריכים מרחקים משמעותית טוב יותר מאנשים שאינם
מדוכאים. דהיינו, ראיית העולם שלהם, גם בדברים שלא קשורים ישירות לדיכאון, יותר
מדויקת. היכולת שלהם לפרגן לעצמם נפגעת, אבל התחזיות שלהם לגבי העולם שסובב אותם
משתפרות. הם סובלים מחוסר יכולת לייפות את העולם, לתקן אותו לטובתם, כמונו, האנשים
הבריאים, שחיים בעולם של עיגול פינות. אם לא היה לנו את המנגנון הזה שמרכך, שגורם
לדהייה של רגשות שליליים, החיים היו בלתי נסבלים”.
מעניין, הא?
(ובהמשך עוברת הכתבה לעסוק באיש האשכולות ד"ר אילן שליף, ד"ר בפסיכולוגיה וגם אנרכיסט שמפגין בבילעין בהתמדה כל יום שישי כבר למעלה משנתיים וחצי.)
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: