אורי ברוכין, ברשימת הדיוור המעולה והמבורכת שלו, הקולקטיב, קישר למאמר של דייב (ולא דיוויד) בארי, "14 דברים שלקח לי יותר מ-50 שנה ללמוד", שהופיע בבלוג של אחד ג.ל. הופמן.

אחד הסעיפים הוא: "אנשים שרוצים לשתף אותך בהשקפותיהם הדתיות כמעט לעולם לא ירצו שתשתף אותם בשלך".

אנשים טוענים, גם כנגדי, שברגע שהאתאיסט הופך למטיף - האתאיזם הופך לדת.

המוטו של הבלוג של מר הופמן, שמופיע תחת הכותרת, הוא: "טועה לעיתים קרובות, לעולם לא בספק".

הייתי רוצה לחשוב שהמוטו שלי הוא "טועה לעתים קרובות, כמעט תמיד בספק".

אנשים טוענים כנגד האתאיזם שגם בדת יש הרבה דברים טובים, בעוד שגם בשם האתאיזם נרצחו מיליוני בני-אדם.

אני לא מנסה לטעון שהאתאיזם יפתור את כל בעיות האנושות, לא יביא לשלום עולמי, וכו'. בעוד אני נלחם בתירוץ אחד (אלוהים) שאנשים מוצאים כדי לצבור כוח ולגרום עוול אחד לשני, אני יודע שאין ספק שבהינטל זה, הם ימצאו תירוצים חדשים, בד"כ מטופשים לא פחות, או לפחות שיקריים לחלוטין, ממש כמו זה.

הייתי רוצה לחשוב שאני כן פתוח לכך שאנשים ישתפו אותי בהשקפותיהם, גם בנושא הדת. אולי אני כותב את השקפותיי בנחרצות, אבל אני לא כל כך נחרץ בהשקפותיי. הדיונים שמתעוררים בתגובות משנים את דעתי לא פעם, גם אם לא הכרזתי על טעותי בפומבי. כשאני מסייג את דעתי בדיסקליימרים, אומרים לי "מה אתה מתבכיין", אבל אני מתכוון לזה.

אני יודע שאני לא אינטלקטואל גדול. אני כותב את השקפותיי מהנקודה, הלא רמה במיוחד, שממנה אני משקיף.

גם כשאני יוצא לשטח (לא קורה יותר מידי), לפעולה ממשית שנגזרת מהדעות שבהן אני משקיף, אני מאוד מסוייג ממה שאני עושה, בדיוק בגלל העובדה שאני לא בטוח שאני צודק. קשה לי לגייס את חמת הזעם והאמונה היוקדת של פעילים מרכזיים בקבוצות חברתיות (כמו אנרכיסטים נגד הגדר, שבשנים האחרונות הצטרפו לא רק למחאות של פלסטינים בגדה או בדווים בנגב, אלא גם לשורה ארוכה של מאבקים חברתיים כולל מאבק נפגעי המשכנתאות בבאר-שבע, ראו כתבתו של יותם פלדמן במוסף הארץ), בדיוק בגלל מה שהיא: אמונה יוקדת.

אולי הם קראו וחקרו הרבה יותר ממני, והשתכנעו בצדקתם אחרי חקירה רצינית של העובדות, אבל אני לא. אולי הם טועים? אולי במקרה הספציפי של נפגע המשכנתא שאת פינויו הם הגיעו למנוע היום, בהתראה של כמה שעות, דווקא הוא החריאת שהצליח לדפוק את המערכת, ולא להיפך? (מה שלא סביר, כי הם פוגשים את האיש לפני כל פעולה ולומדים את המקרה שלו)

אחרי עצלנות(=בורגנות), ספקנות היא הסיבה השנייה לכך שאני לא הופך לחייל במשרה מלאה של האקטיביזם באשר הוא.

הספקנות שלי לגבי שיקול דעתם של האנרכיסטים שקוראים לי לעזור למנוע פינוי היא אותה ספקנות שיש לי כלפי רבנים, נציגי האל בעיני עצמם עלי אדמות. אני מתנגד ל"נעשה ונשמע". אני לא מוכן לסמוך על סמכות חיצונית בעיניים עצומות. חכם ככל שיהיה, אף רב לא חסין מטעויות כי הוא בנאדם בדיוק כמוני.

אולי בשלב הזה צריך להזכיר עד כמה שונה מערכת קבלת ההחלטות האנרכיסטית ממערכת קבלת ההחלטות בחברה היררכית כמו הצבא או העדה החרדית: אין מנהיגים, ושום קריאה לפעולה איננה צו. ביודעם את הסכנה, פעילים אנרכיסטים מרכזיים עובדים קשה לצמצם את האגו, כדי להמנע ממצב של סגידה אישית למנהיג, שמובילה לציות עיוור. יש לזה מחיר, כמובן: הצורך בהחלטות קבוצתיות מוביל לא פעם לכך שדברים לא מתבצעים, או לא מתבצעים כמו שצריך, או סתם מתבצעים בניגוד לדעתם של אנשים מאוד דעתנים מטבעם, שמוותרים על עמדתם ומיישרים קו עם ההחלטה הקבוצתית, לא מתוך הרכנת ראש כלפי הסמכות, אלא מתוך הבנת החשיבות שבהחלטה הקבוצתית.

מה שמזכיר לי סעיף אחר ברשימה של בארי: "אם היה צריך להגדיר, במילה אחת, את הסיבה שבגללה המין האנושי לעולם לא יגשים את מלוא הפוטנציאל שלו, המילה היא: ישיבות".

הרבה לפני ההערה של בארי, שגם היא, אני חושב, הובעה כבר בעבר, הזכירו לי מצבים רבים בשמאל אמרה אלמוותית הרבה יותר, שנאמרה מפיו של דארק הלמט (קסדה אפלה), בסרטו הקלאסי של מל ברוקס, Spaceballs ("שיגעון בחלל", לינק לטריילר):

"Evil will always triumph because Good is dumb"

)לחצו על הלינק כדי לשמוע את הקטע מהסרט! זה משהו, האינטרנט הזה)

+עדכון: דיון מעניין דווקא בתגובות בקפה דהמרקר.

***

נ.ב. עוד לינק מעולה בקולקטיב מפנה לכתבה מעולה נוספת של יוני שדמי המלך של מוספי סוף השבוע.