ראיון עם בסאם עראמין מהג'רוזלם פוסט, תרגמתי בעצמי.

מאת דן איזנברג, הג'רוזלם פוסט, 18 לאוגוסט 2007

עביר עראמין בת העשר מתה בפתאומיות ב-16 לינואר 2007, אחרי שעזבה את בית ספרה הולכת שלובת זרועות במורד הרחוב עם אחותה ושתי חברות.

בשעת מותה, מג"ב פטרלו סביב בית הספר שלה ובית הספר לבנים הצמוד בענתה, עיירה פלסטינית על גבולה המוניציפלי של ירושלים.

שלא כמו ברוב המקרים שבהם נהרגו ילדים  בתקריות שבהן מעורבים צה"ל או מג"ב מאז תחילתה של האינתיפאדה השנייה בסוף שנת 2000, המשטרה חקרה את מותה של עביר. אלא שכמו במקרים רבים מספור אחרים שבהם איש לא נמצא אשם במותו של ילד פלסטיני, התביעה הכללית הודיעה לאביה, באסאם עראמין, שהתיק של בתו ייסגר מחוסר ראיות.

האירוע התרחש ברחוב המסחרי הראשי ועדי ראייה פלסטינים רבים העידו כי מג"ב פתחו באש על התלמידים. ההתנגשויות בין תלמידים שזורקים אבנים למג"ב שיורים גז מדמיע וכדורי גומי הן שגרה בענתה. רוב העדים הפלסטינים העידו כי מג"ב פתחו באש ללא פרובוקציה מצד הילדים. אחד העיד שראה אבן נזרקת ע"י התלמידים.

הבעיה המרכזית בפענוח המקרה היא ששני הפתולוגים שבדקו את גופתה של עביר למציאת סיבת המוות הגיעו למסקנות שונות. הפתולוג שנשכר בידי המשפחה מצא שעביר מתה מפצע כדור גומי באחורי ראשה. הפתולוג המשטרתי אמר שבלתי אפשרי לקבוע מה גרם למותה של הילדה.

ושם היה המקרה עשוי להסתיים, לולא אביה הלא רגיל של עביר. עראמין לא וויתר על מה שהוא אומר שהוא מקווה שיהיה צדק ישראלי. הוא דווח ע"י היועץ המשפטי מני מזוז כי יש לו 30 יום לערער על סגירת התיק. (משרד המשפטים לא סיפק תגובה נוספת למקרה) הוא ועורך דינו, מיכאל ספרד, יעתרו לבג"צ עם הערעור ייכשל.

עראמין, 39, ריצה 7 שנים בכלא חברון על תקיפת חיילי צה"ל. הוא היה בן 18 כשהורשע. בראיון לג'רוזלם פוסט, עראמין, שסובל מצליעה שנובעת מהתפרצות של שיתוק ילדים בילדותו, אומר שהחל לזרוק אבנים על חיילים יחד עם חבריו כשהיה בן 13. "זה היה משחק ילדים", הוא אומר. "לא ידענו שום דבר על ישראל, או על עצמנו, לצורך העניין".

מה שהוא כן ידע היה שהחיילים הופיעו מתי שרצו והפריעו למשחקיהם. הוא ידע גם שהחיילים מאוד מתעצבנים למראה מישהו שמציג את צבעי אש"פ (הדגל הפלסטיני). הוא וחבריו נהנו לעצבן אותם.

במקרה אחד, בגלל שלא היה יכול לרוץ מהר מספיק, הוא מספר, הוא הוכה באלה בידי חייל בעת הפגנה.

הוא וחבריו החלו לשנוא בעוצמה את החיילים. הילדים, עכשיו באמצע שנות העשרה שלהם, הגיעו למסקנה שאם הם רוצים לענות לחיילים הם צריכים כלי נשק חם. בסופו של דבר הם הצליחו להשיג רובה קלאצ'ניקוב, שני רימוני יד ומעט חומרי נפץ. חבריו של עראמין לא התירו לו להצטרף אליהם משום שצליעתו האטה אותם. הוא אומר שמעולם לא ירה באיזשהו נשק. ב-1985, הוא וחבריו נעצרו באשמת תקיפת פטרולים של צה"ל. בכלא, הוא מספר, הוא עזב את הדברים הילדותיים והחל ללמוד על התנועה הפלסטינית הלאומית.

כשנה אחת לאחר-מכן, עדיין בכלא, עראמין ראה את הסרט "רשימת שינדלר". זה היה אחד הרגעים המעצבים של חייו. "באותו הלילה, לא יכולתי לישון" הוא אומר, "מצאתי את עצמי בוכה על אותם אנשים שהלכו לעבר מותם. ראיתי אנשים שהופשטו מבגדיהם, בולדוזרים, גז רעיל, הוצאות להורג שבהן היהודים רק עמדו ולא התנגדו. בכיתי וגם כעסתי. מדוע הם לא התנגדו? הרגשתי שאני רוצה להכנס לתוך הסרט ולהשיב מלחמה. בעבורי, הסרט הזה הוא השואה היהודית".

"רשימת שינדלר" לא היה לבדו בהשפעה על עראמין להבין יותר את הישראלים. בדרכים רבות, הוא אומר, הוא מרגיש שהפלסטינים הגיעו למצב הדומה לזה של היהודים במלחה"ע השנייה.

יום אחד, הוא מספר, קבוצה גדולה של אנשים לבושים במסכות ונושאים אלות נכנסה לאגף הנוער בכלא שבו היה אסור. הם הכריחו את האסירים בכוח להתפשט ולרוץ לאורך שורה של חיילים שהרביצו להם באלות, עד שהגיעו לחצר הכלא. עראמין מספר שאולץ לרוץ לאורך 80 מטר של ההלקאה הזאת ופחד שהוא לא יעמוד בזה. באותו רגע, הוא נזכר באותם יהודים בשואה שלא התנגדו. הוא אומר שרץ לאורך השורה וצעק "נאצים, חיות", וכך לא הרגיש את כאב המכות.

זמן קצר לאחר מכן, ניגש לעראמין סוהר, מתנחל מקריית ארבע שנודע בקשיחותו כלפי האסירים. הסוהר אמר לו שהוא נראה עדין מכדי להיות טרוריסט. עראמין השיב שהוא לא הטרוריסט, אלא המתנחל הוא הטרוריסט. הסוהר אמר לו שאלה הם הפלסטינים שמהווים מסיגי גבול, משום שהארץ שייכת ליהודים. עראמין אומר שהוא מעולם לא שמע טיעון שכזה לפני-כן.

הוא הציע שהסוהר והוא יקיימו דיאלוג. הסוהר הסכים והם עשו זאת במשך כשבעה חודשים. בסוף, מספר עראמין, הסהור הסכים שהפלסטינים אכן זכאים למדינה משלהם.

"סוג של ידידות התפתחה בינינו" מספר עראמין. אני הבנתי שכשאנחנו מדברים אחד עם השני, אנחנו יכולים לשנות איש את דעתו של רעהו. כשאנחנו יורים אחד בשני, אנחנו יכולים רק לחסל איש את רעהו.

כשעראמין השתחרר מן הכלא בשנת 1992, הוא הגיע למסקנה שמלחמה לא פותרת כלום. "עד עכשיו, הישראלים היחידים שהכרתי היו חיילים, מתנחלים וסוהרים. עכשיו, התחלתי לראות נשים וילדים ישראלים. אני מתנגד להרג של אזרחים. זה נגד הדת שלי ונגד הקוד המוסרי שלי." עראמין התחתן והתיישב. היום, יש לו 5 ילדים חוץ מעביר.

בשנת 2000, הוא חזר להיות פעיל, והצטרף לקבוצה של אסירים לשעבר שהאמינו בדמוקרטיה ובדיאלוג. ב-2006, מישהו שאל אם הוא מוכן לפגוש קבוצה של חיילי צה"ל לשעבר שסירבו לשרת בשטחים. למרות שהוא שנא חיילים, הסקרנות גברה עליו והוא הסכים.

שתי הקבוצות נפגשו במלון אוורסט בבית ג'אלה, קרוב לבית-לחם - שבעה ישראלים ושלושה פלסטינים. "זאת הייתה פגישה קשה עבורי. הסתכלתי עליהם בהרבה שנאה" הוא מספר. "דרכם, ראיתי את כל ההיסטוריה של הסכסוך".

כל משתתף הציג את עצמו. חייל לשעבר אחד, שפיקד על מחסום קלנדיה, וכן פיקד על כוח צה"ל שאסר מצור על המוקתעה ברמאללה כששיאסר עראפת התבצר שם, החל לדבר על עצמו. "הוא היה מאוד פתוח", אומר עראמין. "ואז הוא ראה שאני לוטש עיני אליו ושאל למה. אמרתי לו שאני מנסה לדמיין אותו כחייל. הוא נראה לי רגיש מידי. אמרתי לו שכל מי שראיתי עד עכשיו היו חיילים אגרסיביים."

עראמין מספר שהחייל "הסכים עם כל מה שאמרתי. לא הצלחתי לפתח ריב איתו".

הפלסטינים והישראלים דברו אחד עם השני במשך שלוש שעות. כשהפגישה הסתיימה, הם החליטו להפגש שוב כעבור שבוע. בפגישה השנייה, הם התחילו לדבר יותר באופן אישי. הפגישות האלה הפכו לארגון פלסטיני-ישראלי בשם "לוחמים לשלום", המאגד חיילים לשעבר ישראלים ועצירים ביטחוניים לשעבר פלסטינים. הארגון ארגן מפגשים חודשיים על מנת להפגיש עוד ועוד פלסטינים וישראלים. עראמין עצמו מדבר לעתים קרובות בפני קהל ישראלי ומספר להם על עצמו, הניסיון שלו ואמונותיו.

ואז, הכתה הטרגדיה. עביר נפצעה קשה והובהלה אל בית החולים מוקאסד. משם, עראמין לקח אותה להדסה עין כרם. מיד עם הגיעו התחילו חברי הקבוצה היהודים לבקרו בחדר בית החולים. "הם רצו לדעת מה אגיד" משחזר עראמין. "אמרתי להם שרק נצא מחוזקים מהתקרית הזאת. שאנחנו חייבים להתחזק למען הילדים שלנו".

"עביר מתה, אבל עדיין יש לי חמישה ילדים חיים. אנחנו נלחם על התיק הזה בערוצים המשפטיים."

חבריו היהודים נשארו איתו לאורך כל הסיפור עד שעביר מתה. "הם בילו שלושה ימים ולילות איתי, התחלנו להתחבר כמשפחה. הרגשתי שהילדה הזאת היא גם שלהם".

עראמין אומר שאין לו ספק ששוטר מג"ב ירה והרג את עביר. הוא נחוש להביא את ההורג לכאורה למעצר ועונש בידי החוק. ולמרות החלטת פרקליטות המדינה לסגור את התיק, הוא בטוח שזה יקרה.

עוה"ד ספרד אמר לפוסט שעביר נפצעה פצעי מוות ביום שלישי בבוקר. המשטרה לא פתחה בחקירה באותו היום. וגם לא בבא אחריו. רק אחרי שספרד קיבל את התיק והתלונן המשטרה החלה לחקור - ביום חמישי בערב.

העיכוב התברר כגורלי. במהלך היומיים האלה, גשם שטף את סימני הצמיגים של ג'יפ מג"ב וגם את כתמי הדם של עביר. כעת יש חוסר הסכמה בין אנשי הפטרול לבין עדי ראייה פלסטינים לגבי השאלה היכן בדיוק עמד הג'יפ כשעביר נורתה. גרסת המשטרה מעמידה את הג'יפ במיקום שממנו בלתי אפשרי ליושבי הרכב לפגוע בעביר. עדות הפלסטינים לגבי מיקום הג'יפ עושה זאת לאפשרי.

לדברי ספרד, חוקרי המשטרה מאומנים לפתור בעיות שכאלה ולקבוע היכן עמד הג'יפ. במקרה הזה, הם טענו שהם לא מסוגלים. מעבר לזה, ספרד מוסיף כי אפילו אם החוקרים לא יכולים לקבוע בוודאות ששוטרי מג"ב אכן הרגו את עביר, ישנם אישומים פחותים שהיו יכולים להיות מועלים כנגדם, למשל שימוש בלתי הולם בנשק.

ספרד יעלה טיעונים אלה ואחרים בערעורו. אז, במשך השבועות והחודשים שיבואו, עראמין ילמד אם אמונו במערכת המשפט הישראלית הוא מוצדק.

עביר עראמין ז"ל

קישורים נוספים:

ארגוני השמאל מפגינים נגד ההחלטה לסגור את התיק, NRG 9.8.07

ראיון רדיו עם בסאם עראמין ששודר בגל"צ בתוכנית שיחות אישיות עם יעקב אגמון (ב-18.8)

אתר לוחמים לשלום.