השבוע ראיתי שני סרטים מפתיעים ומעולים, יום אחרי יום.

בראשון ראיתי את רטטוי.

למרות שראיתי הרבה סרטי אנימציה מעולים, אני עדיין מופתע כל פעם מחדש מרמת התסריט בסרטי אנימציה מעולים.

רטטוי הוא סרט מעולה מכל הבחינות, בטח שמהבחינה האסתטית. חוץ מהעובדה המצערת שהם מדברים אמריקנית במקום צרפתית, זתומרת. אבל הכי מרשים אותי זה התסריט. היכולת לתפור את העולם הזה שהם בנו ככה שיחזיק, למרות כל המכשלות שהם היו יכולים ליפול בהם בתסריט כל כך מורכב. ומעבר לכל זה, להכניס נאומים ומסרים אידיאולוגים\ הומניסטיים\ מוסריים מהמעלה הראשונה.

סרט חזק ביותר.

השני היה הפתעה יותר גדולה אפילו. סתם סרט אינדי שהשאלתי באוזן, "Happy Accidents" בכיכובה של מריסה טומיי.

אי שם באמצע שנות השמונים, השאלתי בספריית הוידאו השכונתית את "קוקי" בכיכובה. מייד חיבבתי אותה.

לא היה לי שום מושג שטומיי הפכה לסוג של קאלט אייקון ניו-יורקי. רק כשהופיעה בסיינפלד, איפהשהו בשנות התשעים, שמעתי על כך. זה התאים. מריסה טומיי, אותה שחקנית כל כך חמודה וסקסית אך שלא פרצה את כוכבות על אמיתית בקולנוע.

התסריט מעולה גם בסרט הזה, שמציג מערכת יחסים בין בחורה שנוטה לרחם ולדאוג לכל מיני גברים מעוכים, ומוצאת את עצמה בסדרה של רומאנים עם גברים שהיא מנסה לעזור להם ולהציל אותם מעצמם, בדרך כלל לשווא. היא פוגשת עוד בחור מקסים אך מטורלל, ונקרעת בין אהבתה אליו לבין הניתוק המוחלט שלו מהמציאות.

בעלילה מרכיבים מדע-בידיוניים, עם תיאוריית ה"אני מהעתיד" של הבחור המדובר, אבל החלק המעניין הוא דווקא התמודדותה של הבחורה, כלומר לאורך הסרט מצאתי את עצמי מזדהה עם נקודת המבט הספקנית של הבחורה כלפי ההסברים של הבחור, שנשמע כמו מועמד מנצח לאברבנאל.

בקיצור, אחלה סרט, מפתיע ומומלץ.

ישנם כמה קטעים בסרט עם נאומים ממש משכנעים של הבחור עצמו, אבל בעיקר של האמא של הגיבורה.

האמא ממש התלהבה מהבחור המסטול.

האמא מתוודה שלמרות שנלחמה לגמול את בעלה מהאלכוהול, עכשיו היא מצטערת על זה, כי היא מתגעגעת לאדם שהיה כשהיה אלכוהוליסט.

היא אומרת שהתשוקה מתה, ועכשיו משעמם לה.

כאלכוהוליסט מועד, זה היה קטע ממש מחמיא, מנחם ומלטף בסרט.