או אולי: חזרתי מותש ומרושש, אך מאושש.
נסענו דולה יבנה ואני ברביעי שעבר להקים
את התערוכה של 9 מאיירים\קומיקסאים
ישראלים בלונדון.
התערוכה היא יוזמה של דורון יעקבי,
עו"ד נדל"ן לונדוני שגדל על סטיות של פינגוינים ומת על קומיקס ואיור
ישראלי צעיר. הוא גם בחר את האמנים, בשיתוף לימור רצין, אנוכי ואבי פיטשון, שכתב
את הטקסט ועזר לאצור את התערוכה. תום לוין הפיק את התערוכה בפועל ועשה עבודה
מצויינת.
הגענו, הקמנו, תלינו, קנינו ציוד משרדי,
חילקנו פליירים עם תום בלילה בסוהו עם הידידה המגניבה שלו, וגם בבריק ליין עם דורון ואכלנו
במסעדה הודית טרנדית.
לא שעבדנו קשה מידי - כל יום בחמש הלכנו
דולה ואני לפאב השכונתי בפינת הרחוב והתיידדנו עם מאגי, חצי מהצמד המשפחתי מאגי
ורג'י שמנהלים את המקום, עם צוות ברמניות צעירות ויפות שאולי חלקן הן בנות שלהם
ואולי לא. מאגי סיפרה לנו שפעם לפני הפאב רג'י היה בענף הדפוס ועשה עסקים עם
סאיטקס. מאוד חכמים, הישראלים, אמרה מאגי ושפשפה את הבוהן באצבעות. מסתבר שכל
הסטריאוטיפים חיים ושמחים גם בבריטניה, רק קצת יותר בנימוס.
ערב המסיבה המקדימה היה לא פחות ממסעיר,
במקום שנראה כמו איך שהייתי מדמיין את גן-עדן: אנדר דה ווסט-וואי ווסטברן סטודיוז, מרכז סטודיואים לחברות מדיה
ומעצבים, שבנוי חציו מתחת לאוטוסטראדה בגובה חמש קומות (דמיינו כביש עילי כמו
בתחנה המרכזית החדשה שחוצה חצי לונדון). מבחוץ:
ומבפנים, ביום:
במרכז המקום באר-לאונג' ענקי שתקרתו היא
הבטונאדה של האוטוסטראדה, עם ספות במעגלים ובאר מגניב, והכל מעוצב טיפ-טופ. בערב
המסיבה שלנו התקיימה במקום מסיבה נוספת שכולנו נאלצנו להודות שהייתה מגניבה בהרבה:
איזה ארבעים חמישים איש שכולם התחפשו לרגל טיסה של איזה שניים. כולם התחפשו
למקצועות שדה התעופה: איזה עשר דיילות כוסיות במדי תכלת תואמים, כולל כובעים,
חצאיות קצרצרות וגרביונים, דיילים, טייסים, ואפילו אחת שהתחפשה לבקרית קרקע כזאת
עם חרב אור לסימון למטוסים. דולה ואני שתינו כמו חיות והתמנגלנו כמו משוגעים עם כל
צעירי ועשירי יהודי לונדון שדורון הזמין, וכל מיני ישראלים שמסתובבים שם. הם
יודעים להיות מגניבים כשהם רוצים, הבריטים המניאקים האלה.
היה לי ממש קר, למרות שקניתי צעיפים
והלכתי חלק מהימים עם טרנינג מתחת למכנסיים המעוצבים החדשים שקניתי לרגל הטיסה.
היה שמש רוב השבוע, וזה אומר שמיים נקיים מעננים וקר.
אמרתי לבריטים: תתקשרו לתחזוקה, השמש
שלכם מקולקלת. הם דווקא אמרו שיש גלובל ווארמינג ומזמן כבר לא היה איזה שלג טוב
בפברואר.
הפתיחה גם הייתה אחלה. איזה 300 איש
לפחות, אולי יותר, זה היה במשך הרבה שעות, מארבע עד תשע, ומפוצץ רוב הזמן. אמנם
רובם יהודים וישראלים, אבל היו גם כמה אנשים אמיתיים: חברים מגניבים של פיטשון
ותום, אמנים מכל הסוגים שלומדים ופועלים בלונדון, יהודיות רוסיות צעירות ועשירות
(לא, לא תפסתי אף אחת, מצטער, אמא), ואפילו כמה אנשים מכל הצבעים שסתם ראו את השלט
בחוץ ונכנסו! זה היה הכי מגניב. כולם מאוד שמחו לראות את האמנות שלנו,
למחרת, הייתי בגלריה לסידורים אחרונים,
וקפצו שתי צעירות מקומיות, אחת בת 21 ואחת בת 17, שפשוט ראו פלייר ששמנו בחנות
הקומיקס המעולה "גוש" (ב"פורבידן פלאנט" זול יותר!), והחליטו
לבוא! איזה ילדות תרבותיות ומחונכות! הלוואי עליכם ילדים כאלה. אולי יצליח לכם אם
תגדלו אותם בלונדון. הקטנה מציירת קצת קומיקס אבל עצלנית, והגדולה בכלל רוצה להיות
מעצבת ווב, וזכתה לשיעור הדרכה לחיי הפרילאנסר 101 ממני ומאנימטורית ישראלית שחיה
בלונדון ובדיוק במקרה צילמה בווידאו אודישנים למחזה תיאטרון באמצע הגלריה.
התמונות מהגלריה, לפני הפתיחה (כן, קצת אנדרגראונד יהודי. באמצע על השולחנות יש הדפסים דיגיטליים וגם כמה משי של רוני):
ובצד השני: יפעת, רוני וגלעד:
טוב, עוד צילומים בפליקר ועוד סיפורים - אולי בפעם הבאה.
***
טוב חזרתי מלונדון ויש לי המון מה לדווח
ולהשלים, נתחיל מזה:
הגיע הזמן כבר ממזמן שאדבר פה על ארמדיל, רבעון הקומיקס אונליין הדתי והאמת
הדי מגניב, שקיים כבר כמעט איזה שנתיים (?!) ברציפות והתמדה מעוררים הערכה. הוקם
ע"י קבוצה לא קטנה של קומיקסאים ומאיירים דתיים מסוגים שונים שמתרחבת כל העת,
וכוללת את הקבועים: רננה שלמון,
יוני שלמון, שלומי צ'רקה, אהד שמר, יאיר ורדי, אליהו משגב, רחלי רוטנר, אורי
רוזביץ'...
ואורחים כמו דובלה אברמסון שהיה איתי
בכיתה בבצלאל, והוציא גם את שרגא.
ויש להם אפילו מניפסט!
שזה לא מעט, בימים ציניים ואנטי-אידיאליסטים
אלו.
נמנעתי (למיטב זכרוני) לכתוב על ארמדיל
במשך הרבה זמן, בעיקר כי לטעמי העבודות היו מאוד חלביות.
ההומור, איך לומר - דודתי כזה.
כמובן שהחשד המיידי הוא שאני לא מחבב
אותם בגלל הטיה פוליטית, ואני מודע לבעיה.
אבל עדיין, גם בעבודות שצוחקות על
שמאלנים, ההתייחסות היא בעיקר לסטריאוטיפים הכי שטחיים. הבדיחות הן במקרים רבים
ברמת החריפות של הקריקטורות של אק"י, ואני לא אומר את זה כמחמאה.
כאילו, קדימה, אני חושף את החזה, תפגעו
בי איפה שכואב.
מה, אתם צוחקים על שינקין ושדרות
רוטשילד? מה אתם בשנות התשעים?
יש כל כך הרבה צביעות שמאלנית ששווה
לצחוק עליה, אבל אולי חברי המגזר לא מכירים מספיק את השמאלנים כדי לתקוע להם איפה
שבאמת כואב.
מהצד השני לא זכורה לי הרבה ביקורת
עצמית מגזרית, אולי קריצות פה ושם. ואולי פשוט לא זיהיתי את הבדיחות כי גם אני לא
מספיק מכיר את הסצינה שלהם.
בגיליון החירום הרגשתי שהמצב קצת משתפר,
ואף הגבתי לכמה עבודות עם דעתי המתומצתת. סופסוף הנושא הוציא מהחברה תגובות קצת
יותר חריפות, בעיקר כשיש מטרה כה קלה וברורה, ואין סכנה לפגוע באף אחד, הרי לשנוא
את אולמרט זה קונצנזוס חוצה מגזרים.
איפה ההתייחסות לאפי איתם? לאביגדור
ליברמן?
התוודעתי אל הבעיה הזאת בשעתו אצל
אברמסון, הדיסוננס בין כמה שאתה חריף ושנון בפועל בעל-פה לבין מה שאתה מרגיש שמותר
לך לפרסם על נייר או על הרשת.
זאת אותה השאלה העתיקה במקצוע, מה שמותר
לצחוק עליו בחדרי חדרים אסור להגיד בכיכר העיר.
לדעתי זה לא בריא ועצוב, אולי לדעתם זה
בריא לחברה שלא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ.
רגע, תנו לי לנסח את זה מחדש. אני לא
יודע, אולי בחברה שבה חברי ארמדיל חיים, מה שהם עושים נחשב לחתרני כמעט כמו סטיות
של פינגוינים לציבור החילוני?
***
שי ליברובסקי, דיגיטל מי, ממליץ על
עצמו:
דאב מלוח, הרכב האספיס-רוק הראשון, כנראה, בארץ בשתי הופעות
בחינם באותו שבוע:
דאב מלוח= חיים כהן (the
homesicks) + שי ליברובסקי (digital_me)
27.2
יום רביעי
מרסנד
בן יהודה פינת פרישמן
21:00
2.3
יום ראשון
ריף רף
גרוזנברג 22
23:00
לפרטים נוספים = שי ליברובסקי + 0506905867
***
ולסיום סיומת להפעם, אני מטזר לכם שנועה
אברבנאל וצוותה באתר פליקס של תפוז צילמו וערכו כמה שחזורי סצינות קולנועיות
קלאסיות, בהן מ"אי.טי." ו"מותק, הילדים התכווצו", לקראת צאתו
של סרטו החדש והמלהיב של מישל גונדרי "Be Kind, Rewind" (מה נבחר לשם העברי בסוף?)
טוב, עכשיו ראיתי שוב את הטריילר. עזבו
אתכם מתרמית הקוביה ההונגרית המטופשת, גונדרי הוא גאון, גאון. זהב נוזל לו מהמוח,
זהב. איך הוא רקח תערובת מדויקת של נוסטאלגיה אייטיזית לצרכנים בני העשרים והשלושים עם נוסטאלגיה לכל הסרטים של האייטיז, יחד עם הסיפורים העכשוויים לחלוטין של המאבק נגד הפיראטיות, זכויות יוצרים באינטרנט, וכמובן כל הומאז'י השישים שניות והארנבונים בשלושים וסטאר-ווארז באסקי. שלא לדבר על מה שנראה כמו ג'ק בלאק ומוס דף בתפקיד חייהם.
היה מגניב לראות
אותם מרוחים על כל לונדון בתחפושות המפגרות שלהם (לא מצאתי את הפוסטר הלונדוני, שהוא פחות מעוצב אך יותר מצחיק).
ומנדלסון נפל סופסוף על מיליונר, מטייל בכל אירופה (איזה אירופה?! העולם!!) ועושה חיים מטורפים. אמנם היה עדיף מיליונרית, אבל היי - אף אחד לא מושלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: