סיימתי עכשיו עוד צפייה לא רצופה בשלושת פרקי הסדרה, פרק שתיים, שלוש ואחד.

(הכונו להשתפכות מאסיבית.)

בלחן של הסדרה יש תמיד מוטיב חוזר שההגדרה הכי מדוייקת לו היא באנגלית.

אני מדמיין את רוברט זמאקיס (במאי) מבקש מסילבסטרי (המלחין):

"תן לי מוזיקה של wonder"

אותה מילה אנגלית שמשלבת קסם עם פליאה.

אני משוחד.

ראיתי את הסרט הראשון עם ההורים שלי ואחותי, בחורף 86 (או אולי אפילו 87), כשהסרט רק יצא בארץ.

זה היה, אני חושב, בקולנוע תל-אביב, אחרי שביקרנו אצל דוד שלי אבי בדירת התל-אביבים הצעירים המתפרקת שלו, בשדרות בן ציון, או אולי בבוגרשוב? פינסקר? אני רק זוכר מראות מקוטעים מהחלון האחורי של המכונית.

אבי היה אז בליין תל-אביבי צעיר והולל, עבד בברינקס (כשומר מאבטח עם נשק, בוגר הצנחנים), או אולי כבר כסו-שף במסעדת "תל-אביב הקטנה", שאז נחשבה לשיא השיק, ועמדה בפינת בוגרשוב-פינסקר.

בשנים האחרונות הייתה שם איזה אל-גאוצ'ו, ועכשיו הופכים אותה לאם-פם, כדרך כל בשר.

ביום חמישי התבשרנו בסמס שאבי עבר את בחינות הלשכה, בגיל 45 בערך, בניסיון שני, ועכשיו הוא עורך דין ויכול להגן על פלסטינים מסכנים בבית המשפט! מזל"ט!

ססעמק, אפילו מאמר על חזרה לעתיד נצבע בצבעים פוליטיים. נו טוב, זה רק מוכיח וכו'.

אז חזרה לעתיד.

נושא שמצדיק תיזה או דוקטורט, לא פוסט בבלוג.

נראה לי זה יהיה קטגוריה, כמו המדריך למוציא לאור, וכל פעם אטפל באספקט אחר, ובסוף לא אוציא ספר, כי זה יקר מידי ולא משתלם.

חזרות עוזרות.

הקוראים מקבלים התקף נוסטאלגיה בלתי נשלט כשהם נופלים על חזרה.

זה מגרה אצלם בלוטות.

הם מתמוגגים.

וגם אני.

בשנות השמונים, החזקתי בשלושת הפרקים על קלטות וידאו, שלהן ציירתי את העטיפות בצבעי מים.

יצא לא רע, בהתחשב.

מעניין איפה הן עכשיו, באחד הבוידעמים (לקרוא boydwemim) או מזמן בחיריה?