ניהלתי (שוב) בראשי וויכוח ווירטואלי עם ספתא שלי החב"דניקית.

חשבתי מה יכול לשכנע אותה, ונזכרתי בפמיניזם.

אמרתי לה בדמיוני: "תראי סבתא, לפני מאה שנה לא היו זכויות בחירה לנשים. האם היית רוצה לחיות בעולם כזה?"

ואז שאלתי את עצמי "האם אתה היית רוצה לחיות בעולם כזה?"

התשובה השלילית שלי הפתיעה אותי באוטומאטיות שלה. אבל אחר כך חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שסביר שזה לא היה מפריע לי כל כך. אם הייתי נולד לאותה שכבה חברתית שאני שייך לה היום, אולי אפילו הייתי יוצא לכמה הפגנות עם הסופרג'יסטיות, כמו שהיום אני הולך פעם בחודשיים להפגנה או פעילות למען פלסטינים מסכנים, אבל יותר סביר שהייתי מסתכל עליהן בערך באותה עין שאני מסתכל על טבעונים קיצוניים היום - בעין קצת עקומה.

כאילו, מה תעשה זוגתי לעתיד, כשהנכד שלנו ישאל אותה (הרבה אחרי שאני אמות. אני מניח שגם בעתיד תוחלת החיים של הנשים תהיה ארוכה משל הגברים, המסכנות) "אבל סבתא, איך יכולתם לאכול חיות?!"

מה אני הייתי עונה לו?

"אה... תראה, נכדי, אז זה היה נחשב לממש מקובל... אף אחד לא עשה מזה עניין...מכרו בשר צלוי או נא בכל קרן רחוב... שלא לדבר על זה שזה היה ממש ממש אבל ממש ממש טעים..." "איכס, סבא, תנגב את הריר מהסנטר" "אתה יכול לנגב לי, אתה יודע שאני משותק בכל הגוף..."

טוב, נראה לי שהבנתם.