פשוט מאוד: מחברים את זה לחוויה אנושית,
ולדמות אנושית.
יש את האנשים האלה שמשננים מספרים, כמו
את הספרות של המספר פיי אחרי הנקודה, או כאלה שמלמדים איך לשנן חומר למבחן. תמיד
יש להם שיטות של להצמיד אסוציאציה לכל מספר, למשל:
תדמיין ארמון מרהיב וענק, בארמון יש X חדרים,
בחדר הראשון יש Y רהיטים, בשידה משמאל יש Z מגירות וכו'.
מספרי סיפורים, נואמים ופוליטיקאים מכל
הסוגים גילו מזמן, שהסוד להעברת כל אינפורמאציה או מסר, הוא להעביר אותו ע"י
דוגמא אנושית, כזאת שהשומעים יכולים להתחבר אליה, להזדהות איתה, וכך להבין ולזכור
את המסר טוב יותר.
קחו למשל את הטיפ, לא, את אחד מעקרונות
העיצוב הבסיסיים, שאותו באמת שיננה המרצה מילכה בכל 36 שנותיה כמרצה בבצלאל. כך
כתבתי באחד מהפוסטים האחרונים:
"ילדים, זכרו
תמיד את מה שהמורה מילכה אמרה ולא תטעו לעולם:
גדול מאוד, קטן מאוד
וגדלי ביניים!"
אל המסר שרציתי להעביר צירפתי מם מידע
נוסף: זוהי אמרתה הקלאסית של המורה מילכה.
המם של המסר טופס טרמפ על המם של מילכה,
שהוא יותר וויראלי ודביק. (מם זאת חתיכת מידע שיכולה לשכפל ולהפיץ את עצמה, בא מהמילה גן, כמו בדנ"א)
עכשיו למסר יש שם, תואר, ואפשר לדמיין
את הדמות שאמרה אותו.
ככה יותר קל לזכור את זה.
בייחוד אם כותבים על זה עוד פוסט
ומנתחים את זה במובן האסטרטגי.
זאת גם הסיבה שבלוגים הם אמצעי הפצת מידע יעיל כל כך, כי מעצם טיבם הם מציגים דיעות וחוויות מנקודת מבט אישית, ולכל מם שהם מפרסמים מוצמדת אישיות הכותב ופרצופו, האמיתי או המדומה.