אם יש משהו שלמדתי בחיים המחורבנים האלה, זה זה: אפשר להגשים חלומות גם בלי לזכות בלוטו.

אפשר לעשות תערוכה בלונדון כמעט בלי מימון.

אפשר יותר מזה:

במעריב לנוער היו בשנות השמונים פרסומות של מולה סנטר שהבטיחו שתכב"מ: שינוי תדמיתי כולל במחיר מצחיק. יעני את בת הארבע עשרה ואמא שלך הולכות ליום כיף בסנטר שבו אתן לומדות להתאפר, להתאים צבעים, וכו וכו.

תמיד אמרתי לעצמי שכגבר אמיתי אני לא יכול ללכת לעשות את הטיפול הכולל במולה סנטר, אבל זה לא שלא רציתי.

אני יודע שאני מתלבש כמו שלוך (או לפחות כך היה עד לפני כחודש). כלומר אני משתדל להתאים צבעים באופן גס בין דגמ"ח הבד המטונף בצבעים שלא יורדים בכביסה לבין חולצת ה-220וולט המסמורטטת בעלת שבעה חורי האוורור האווירו-דינמיים, והפליס הנצחי הדו צדדי והרב שימושי בצבעי אדום-אפור שאיילת אחותי הביאה לי מדרום אמריקה לפני אי אילו שנים.

פעם ביקרתי במשרדו של מר ל., יועץ שיווקי. הייתה שם טבלה מפורטת שסיווגה טיפוסים לפי איך שהם קונים בגדים. שלא במפתיע, מצאתי את עצמי מאוד דומה לטיפוס השלוך האידיאולוגי: לא מתגלח, לא משקיע בלבושו, לבוש לא אופנתי, לבוש פרולטרי מוכתם, בלוי או קרוע. בכוונה, מתוך רצון לא להכנע לתכתיבי האפנה, או סתם כי המישור הגשמי פחות חשוב לו.

הייתי סרבן אופנה במשך רוב חיי, אז הגיע הזמן לשינוי.

אחרי הכל, צריך להפתיע אתכם מדי פעם, ממזרים קטנים, אחרת יהיה לכם משעמם ותחזרו לראות הישרדות.

תאמינו לי: לבשתי השבוע (נכתב לראשונה לפני כחודשיים) ז'קט לראשונה בחיי, ובחיי, הרגשתי סקסי יותר בשלוש דרגות. (אבי ודולה מחפשים לי תמונות מלונדון שבהן אני נראה במלוא מחלצותיי, אעלה אם ימצאו).

למדתי שהבגד באמת עושה את האדם.

בשני האופנים: האחד, איך שהוא עושה רושם על הסובבים, והשני, איך שהוא גורם ללובש להרגיש.

כשלבשתי פליס, פשוט ידעתי שאני לא "מגניב" במובן מסויים בעיני אנשים מסויימים. והייתי בסבבה עם זה.

עכשיו בא לי להונות גם את לובשי הבלייזרים.

האם אהפוך ללובש בלייזר כשאלבש בלייזר?

כן.

בטח בעיני הסביבה, אבל גם בתודעת הלובש. התחפושת משנה את האדם, וברגע שהוא מזדהה עם התחפושת הוא עלול להתאים את עצמו לא רק בהליכה ובישיבה (צריך לדאוג לא להתלכלך, אחרת הולך האפקט), אלא גם בצורת המחשבה.

זאת פשרה שאני עושה.

זה עצוב וזה מעליב את האינטיליגנציה במובן מסוים, שאתה נשפט על פי הבגדים, אבל מצד שני, אפשר להתייחס לזה כאל אתגר אינטלקטואלי ויצירתי, ואז זה כבר הרפתקה.

מה רציתי להגיד?

אה, כן!

שהיה לי את החלום הזה, לקחת אופנאית (סטייליסטית) שתיקח אותי למסע קניות מטורף ותלביש אותי.

התירוץ היה פתיחת התערוכה בלונדון.

התקשרתי ליעל טרגן, שעבדה כמה שנים בקום איל פו, למדה אופנה בשנקר, למדה היסטוריה של האמנות או משהו כזה באוני' ת"א, השתתפה ביצירת חולצת "40 לכיבוש" ביוני 2007, ועכשיו מלמדת בבצלאל וכותבת על אופנה בגלובס ועוד כל מיני דברים. להפתעתי היא דווקא שמחה לקחת אותי בתור אתגר, ואמרה שאני כנראה השלישי או הרביעי שהיא "מצילה".

אני חשבתי שהיא תאתגר אותי עם בגדים מוזרים של מעצבים צעירים, אבל לה היה תכנון זדוני הרבה יותר: להלביש אותי בז'קט שיגרום לי להראות מכובד, לא מוזר. אז היה מעניין.

עם יעל קניתי ז'קט וחולצה ומכנסיים, ואח"כ קניתי עוד איזה ארבעה מכנסיים שונים במשביר,

וקיצרתי אותם אצל רובין החייט הגרוזיני שדומה לג'ון בלושי ולכן תמיד מצחיק אותי מאוד. באותו יום קניות מסעיר קניתי גם, לראשונה בחיי, שני זוגות נעליים באותו היום, בשתי חנויות שונות! (אבל הם היו לא יקרים, 200 ו-300 ₪)

בלונדון מאוד הקפדתי על התאמת הבגדים, וגם בימים הראשונים בארץ. עכשיו זה כבר קצת מתרופף, אבל פה ושם אני עדיין מצליח להפתיע מכרים שרואים אותי לראשונה בתחפושתי החדשה. וגם אבא שלי שקפץ לביקור בארץ התמוגג עד השמיים כשהלכנו למסעדה. הוא אמר לאחותי בהתרגשות: "תראי, שנינו לובשים ז'קט!". אכן ימות המשיח.

זהו אז הגשמתי חלום קטן והיה די מגניב.

ומאז אפילו קניתי עוד כמה חולצות לבד לגמרי, בעצמי!

אני כבר ממש ילד גדול!

כן, חשבתי על זה במקלחת, נו, אני יכול להעביר את זמני בכל הדברים שאני מתעסק איתם, רק הודות לשני הוריי שהביאוני עד הלום, כלכלית אני מתכוון. תודה אבא ואמא!

ככה זה היה תמיד. רווחה כלכלית מאפשרת בורגנות, שפירושה פנאי להתעסק גם עם דברים שהם לא מייצרי הכנסה במישרין, יעני תרבות, אמנות, מדע וכל השאר, שדווקא מקדמים את האנושות קדימה במובנים רבים מאוד.

שלא תחשבו לרגע שאני אומר שרק רווחה כלכלית מאפשרת עיסוק באמנות.

אמנות נוצרת כל הזמן על ידי אנשים בכל הדרגות הכלכליות, ואם כבר, העוני הרי מהווה לא פעם זרז ליצירה, ואילו העושר לא פעם מנוון אותה.

אם כבר, הרי שדברים חדשים בשדה התרבות בדרך כלל נוצרים בשוליים, הרבה לפני שהם נעשים לנחלת הכלל בתקשורת של בעלי ההון (בגרסא מנוונת ומעוותת שרק מנצלת את האסתטיקה - הקליפה החיצונית, אבל מרוקנת את התוכן החתרני ומחליפה אותו במכירת כמה שיותר מוצרים).

טוב, את רוב הקטע שלעיל כתבתי מזמן, והוא נראה לי מטרוסקסואלי מידי אז, אבל עכשיו על הזין שלי.

אתמול באמצע הלילה לא יכולתי לישון אז הלכתי לערבב ולהניח מלט כדי ליישר קצת את הרצפה בסטודיו שלי.

העיר היה מעניין השבוע.

לינק זוועתי מוינט. כמה מטומטמת יכולה אמנית איטלקיה בת 33 להיות?

זה נשמע כמו סיפור שהיינו ממציאים בסטיות. היה לנו סיפור כזה על מסע שלום לירדן שמשתבש ונגמר במרחץ דמים בחסות חברות הענק תנובה וקוקה קולה. ירון כתב, מושון עשה עפרון ואני את הדיו.

אתמול נפגשנו אייל, יואב, ירון ואני לראיון פסגה היסטורי במלאת עשור לסגירת סטיות. רועי הדרי ראיין, וזה יתפרסם ביום שישי הבא, ערב החג השני. היה מעניין, נוסטלגי עד כדי דמעות, וייתכן אף שניצנים של שיתוף פעולה חדש, לראשונה מזה כעשור. נראה מה רועי יחשוף בראיון, ונראה אם לא נהיה עצלנים מידי. אה, יש אפילו תמונות! היה צלם קצת מצחיק, נקווה שהוא הוציא אותי שרמנטי ואותם זקנים.