מבחירה.

עשרות הלקוחות, כל הפרוייקטים, כל השותפים השונים, זאת מערבולת שמקשה עלי את ההתמודדות עם כל נושא בנפרד.

כל מה שאני יכול להגיד להגנתי, זה שהייתי מפוזר ושכחן כבר כילד, כך שזה לא בהכרח נובע מאורח החיים שלי כעת.

אז אם אני לא מזהה אתכם בטלפון בשנייה הראשונה, אל תעלבו מרות.

אני מחליף כובעים ופנים עם כל שיחת טלפון או אימייל או או סקייפ שנוחתת עלי.

בחורה מלחששת: אני מאהב

בחורה כועסת: אני בעל חוב לבנק

בחור\ה בפאניקה אך מסתיר\ה זאת: הדד ליין לאיור עבר לפני שעתיים, או יומיים.

קיבוצניק שמנסה לכבוש את העיר הגדולה: זה כנראה מנדלסון.

לפעמים בחורה מלחששת מתגלה כלקוחה או להיפך.

מוזר, אך מעניין.

אני שוחה בכאוס.

זה קשה, וזה לא מתאים לרוב האנשים, שמעדיפים להיות שכירים "נטולי דאגות", ומבחינתי, גם נטולי חירות.

אבל זה גם כיף ומעניין.

כיבסתי איזה צ'ק של כמעט 3000 שקל, בטעות.

ביקשתי צ'ק חדש, עניין של פרוצדורה בירוקרטית, בטח ייקח חודש במקרה הטוב.

בינתיים התחילו לחזור לי צ'קים, איזה כיף.

פקיד המע"מ הנמרץ (אך הנחמד) התקשר להודיע שאם לא אמציא לו 1700 ₪ במזומן עוד היום זה יהיה הסוף שלי. פגשתי אותו בפלורנטין, כי הוא בדיוק הגיע לבקר חבר לארוחת צהריים.

הבאתי 200 במזומן, זה מה שהבנק נתן לי. הוא נתן לי עד יום ראשון להמציא עוד 1500.

בכל המוסדות האחרים, מהבנק למשכנתאות דרך ביטוח לאומי ואפילו מס הכנסה, פיגור בתשלומים יכול להפתר בקלות ע"י טלפון למוקד והסדרת תשלום החוב בתשלומים, אבל משום מה במע"מ מתעקשים על פגישות אישיות והעברת מעטפות מזומנים.

מסתבר שדווקא יש אפשרות לשלם באשראי דרך אתר האינטרנט של החברה, אלא שהפקיד החביב גילה לי זאת רק אחרי שרדף את ביעותי הלילה שלי במשך יומיים.

אז אני יוצא למסע גבייה של מסי ועד הבית.

אתם מבינים, מרוב עצלנות לא הלכתי לגבות את מסי ועד הבית מכל הדיירים, ובמקום נאלצתי לשלם את תשלומי הניקיון והגיזום כבר כמעט שנה. אז מספיק שאני אגבה ועד-בית משתיים שלוש דירות, וכבר אצא עם מספיק כסף. איזה טמבל אני.

(למי שלא הבין, אני ועד הבית).

וביום ראשון יכנס לחשבוני, אם ירצו העיתונים, התשלום עבור איורים לעיתונים שעשיתי בחודש שעבר, ואז יהיה לי אוויר לנשימה לכמה ימים, אני מקווה.

מזל שקניתי כרטיסיה לאוטובוס, אז יש לי איך להגיע לסטודיו, ומזל שקניתי בקבוק קמפרי לפני כמה ימים, כי עכשיו אין לי כסף אפילו לבירה. מזל שעדי ושחר הלוו לי כסף. מזל שנועה מממנת את ארוחות הצהריים שלנו בינתיים ומלווה לי כספים בלי לשאול שאלות.

נועה ואני עובדים יחד, ואחד עבור השני.

אפשרות אחת היא לתמחר כל עבודה ולהתקזז בסוף החודש.

האפשרות השנייה היא לנסות לעבוד אחד עבור השני בלי להתחשבן על כל שנקל, ולראות אם זה עובד בלי לגרום למתחים ולרגשות של ניצול.

מיותר לציין, אולי, שכעצלן שונא רשימות, התחשבנויות וכסף, האפשרות השנייה קורצת לי יותר.

אולי צריך להגדיר שעות שעובדים בהן על כל פרוייקט, אבל זה קשה, כי בכל פרוייקט יש עליות ומורדות, וממילא מיילים וטלפונים נכנסים בלי התראה ובלי להתחשב בלוחות הזמנים.

מה עושים?

ממשיכים לחיות בכאוס?

מנסים לקבוע גבולות, סייגים וחוקים?

מישהו עקר את כל הצמחים שגדלו בגינונת בפתח הסטודיו שלנו, אותה טיפחתי בשבוע האחרון.

האם היה זה אחד משוכרי הסטודיו שחשב להשקיע בעקירת "עשבייה"?

האם זה השכן שחשב שאנחנו גונבים לו את הצמחים, שטיפסו מהגינה שלו לגינונת שלנו?

האם להשקיע מחשבה אנליטית בתכנון ההגירה לארץ אחרת, כמו שרומז יוסי גורביץ'?