כי חזרתי משם בלי מילים. באמת, לא כאיזו מין מטבע לשון שגורה. אוסיף רק כמה משפטים כדי ללוות את התמונות. את התמונות צילמתי היום. הגעתי ב 9:30 עזבתי ב 14:30.

הנה תור הנשים 

צעקות "אלז'ה לאוורה" "וואחד וואחד". בכי של תינוק עולה מהתור. בגדי החג מתלכלכים באבק. מטפחת נופלת.

הן מציגות את תעודת הזהות

מי שעברה את התור תעמוד ליד החומה. משם תמשיך פנימה לבידוק סופי במחסום קלנדיה

הנה תור הגברים. כאן הם מחכים שיותר להם להגיע לתורים, היכן שנבדקת תעודת הזהות.  

שרשרת חיילים חוסמת מעבר

אחת לחצי שעה בערך מתאפשר מעבר לתורים. מדרבנים אותם לעבור כמו שמדרבנים עדר בקר. בתור הגברים מסתדרים בשלושה תורים ממושמעים

תעודות הזהות

צלפים מול תור הנשים. במקרה של אי סדר הם יזרקו רימון עשן או גז מדמיע לתוך התור 

מעוכבים

 כל זה עוד לפני המחסום. חמש שעות מעבר במחסום היא הערכה סבירה.

בארבעת ימי שישי של הראמאדן נהוגה תפילה במסגד אל אקצה. אל מחסום קלנדיה נוהרים פלסטיאנים מכל הגדה. היום יום שישי אחרון של ראמאדן. פגשתי שם חברים משכם, מעוריף, מחווארה, ממארדה (כפרים דרומית מזרחית לשכם). היה עליהם לעבור ארבעה מחסומים עד שהגיעו לקלנדיה. היו שבאו מג'נין. הם ודאי יצאו כבר ביום רביעי.

המעבר מותר רק למבוגרים. נשים מתחת לגיל 45 וגברים מתחת לגיל 50 אינם מורשים לעבור. היו הרבה שלא הורשו לעבור.

ב 12:00 המחסום נסגר. מי שלא הספיק לא יגיע. האישה הזו לא הגיעה בזמן. חיילים דחפו אותה. היא צועקת "אל תגעו בי":

אולי הדבר הכי בולט מהיום - כמה זה פיסי. המגע גוף אל גוף. במחסומים יש מרחק. ופה, ידו של חייל על כתף אישה, זרועו על ראשם של הגברים.

חופש דת. אחשוב על זה בארוחת ראש השנה ביום שני הקרוב.