התעוררתי פוליטית הרבה לפני 2011.

להפגנה הראשונה שלי הצטרפתי ב-2002.

אחרי הקרב במחנה הפליטים בג'נין התארגנה אחת הפעולות הראשונות של תעאיוש, שותפות ערבית יהודית, שביחד עם גורמים רבים בחברה הערבית הרימה שיירת אספקת חירום למחנה המוכה. אחריה הצטרפתי לעוד הרבה הפגנות ופעולות מחאה, החל בבילעין ובעוד כפרים רבים בשטחים עם האנרכיסטים נגד הגדר, ויחד אתם אחר כך לכפר שלם, דהמש בלוד, הבדואים בנגב, דרום הר חברון ועוד ועוד.

אולי לכן כשהגיעה המחאה החברתית הייתי קצת יותר מפוכח, ולא ציפיתי שתביא להפלת השלטון, לשינוי השיטה או למהפכה כוללת. מכיוון שהציפיות שלי היו קצת יותר צנועות, הייתי פחות מאוכזב כשגוועה. ולא שלא התלהבתי - התלהבתי בהחלט, ובאותו הקיץ השתתפתי ביותר הפגנות מאי פעם. 
וגם מאז המשכתי להצטרף להפגנות במגוון זירות - מאבק הגז, האתיופים, מבקשי המקלט, לוחמים לשלום, הדיור הציבורי, גבעת עמל ועד ההפגנות נגד סחבת מנדלבליט בשנה האחרונה.

בניגוד לרבים ממכרי בשמאל הרדיקלי, לא החרמתי את המחאה החברתית רק כי לא עסקה בפלסטינים. יכולתי לזהות את הדברים החיוביים שבה, למשל:

א. היא הייתה אירוע שעורר פוליטית המון המון אנשים טובים שמאז לא הפסיקו להאבק, והם עושים את זה בעשרות זירות מאבק שונות.

ב. היא חיברה בין פעילים מעדות, מעמדות, מגזרים ומאבקים שונים, וגרמה להם להבין את הכוח שבשיתוף פעולה חוצה גבולות. פעילי מאהל התקווה שצעדו יד ביד עם פעילי מאהל יפו הערבים, הלא נחמדים\דות שהפגינו בשנים שאחרי ביחד עם החננות ממאבק הגז, ערבים ויהודים שמשתפים פעולה באיגוד עובדים, ועוד ועוד.


אני יודע שפעילים חשובים וביניהם ברק כהן, ספיר סלוצקר-עמרן, סיגל אביבי ויגאל רמב"ם עובדים קשה על חיבורים כאלה, ומקווה שתצלח דרכם.

אני מקווה ששיתופי הפעולה האלה יתרבו, ויכללו יותר שיתופי פעולה ערבים-יהודים.


אין לי כרטיס חבר באף ארגון, ואני מודה שאין לי סבלנות לפגישות חשיבה, או לפוליטיקה הפנימית של ארגון מאבקים. אני מכין שלט, מגיע, מפגין והולך הביתה.

אני גם ממש לא מתיימר להגיע לכל הפגנה - בשנים האחרונות יש הפגנות כל שבוע, לפעמים כמעט כל יום. אני מעריך, ולפעמים אפילו מעריץ, את מי שהתמסרו כליל למאבק והקדישו לו את חייהם. אבל יש בכך גם סכנה של התשה, שלאחריה כבר אין לך כוח לאף מאבק. 

ויש עוד סכנה - כשאתה נכנס כל כולך למשהו, אתה מסתכן באובדן הפרספקטיבה החיצונית והספק הבריא. אתה עלול להפוך לפלקט חד מימדי, חופר בלתי נלאה וחסר הומור שמשעמם אנשים. לכן חשוב לי לשמור על החיים שלי, אלה שמחוץ למאבק. 

וגם כשאני מגיע כמעט כל שבוע להפגנה, אני משתדל לגוון בהפגנות ובמיקומן כדי להתרענן, לא להשתעמם, לא להפוך את זה לרוטינה, לפגוש אנשים חדשים ולהגיע למקומות שעוד לא הפגנתי בהם. מה גם שזה מאוד משמח אנשים לפגוש מישהו שהגיע מרחוק במיוחד כדי להפגין אתם, אם זה בדרום הר חברון, בנתניה או באשדוד.

ולכן אעשה מאמץ להגיע מחר בשמונה בערב להפגנה הראשונה באשדוד נגד הסחבת של מנדלבליט בחקירות נתניהו, למרות שכרגע נראה שלא יהיו שם הרבה מפגינים. ככה זה הרי היה בהתחלה גם ברוטשילד וגם בפתח תקווה. אז אשמח אם תצטרפו אלי, או לאמא שלי בפתח תקווה, או לאחת ההפגנות האחרות ברחבי הארץ, קרוב או רחוק ממקום מגוריכם.



נ.ב. וטיפ קטן לגבי שלטים: אם כבר טרחתם להביא שלט, חברו אותו למשהו קשיח. קרטון גלי, פוליגל, קרטון ביצוע או הכי טוב קאפה (פלסטיק מוקצף), כי היא לא מתקפלת ברוח ועדיין קלת משקל. בהצלחה לנו.

הגעתי ל-2011 עם ניסיון של אי אילו שנים בהפגנות, כולל מאבק בילעין שמפגינים שבוע אחרי שבוע שנים ולא רואים תוצאות.

לכן הציפיות שלי ב-2011 לא היו בשמיים, ולכן גם התאכזבתי הרבה פחות. כלומר הייתי באופוריה כמו כולם סביבי, אבל בלי לשגות באשליות.

פשוט היה לי המזל להנות מזה כל עוד זה קורה. ולכן אני יכול להעריך את ההישגים: שינוי השיח הציבורי, שינוי התודעה של מאות אלפי אזרחים, כל היוזמות הרבות שצמחו.

שוב ושוב שומעים בימים האחרונים את דוברי הימין והמרכז מכריזים:

"רציתם מדינה דו לאומית? ככה נראית מדינה דו לאומית!"

ובכן לא, אתם טועים.

ככה נראית מדינת אפרטהייד.

במדינה דו לאומית יש שיוויון זכויות מלא ואזרחות מלאה לכל התושבים.
מה שקורה עכשיו הוא תוצאה ישירה של אי שיוויון גמור ובוטה, שלטון טרור על אוכלוסיה אזרחית חסרת זכויות אזרח בסיסיות.

פוסטר חגיגי זה הוא מתנת הבלוג לקוראיו (הנאמנים בלבד) לרגל יום העצמאות ה-66 של מדינת ישראל הבא עלינו לטובה. אנא תלו אותו בגאון על מרפסות בתיכם, למען יראו וייראו.

הכפר נבי סמואל נבנה בראש הגבעה, סביב המסגד והקבר המיוחס לשמואל הנביא. עד שנת 1967 חיו בכפר יותר מאלף איש, אולם רובם ברחו במהלך מלחמת ששת הימים. ב-1971 נהרס הכפר על ידי צה"ל ותושביו פונו לשטח סמוך לגבעה, ממזרח ללב האתר[1]. כיום מתגוררים במקום כ-250 תושבים.

בשנת 1995 הוכרז האתר כגן לאומי ששטחו כ-3,500 דונם. בתחומי הגן נכללים האתר הארכיאולוגי, בתי התושבים ושטחים חקלאיים השייכים להם, המשתרעים על פני אלפי דונם. מבחינה משפטית אחראי על המקום המינהל האזרחי, והחפירות הארכיאולוגיות מתבצעות על ידי קצין מטה ארכיאולוגיה (קמ"ט) של המינהל. האחריות על הגן הלאומי נבי סמואל נתונה בידי רשות הטבע והגנים (רט"ג). בהסכמי אוסלו הוגדר המקום כשטחC -

גן לאומי נבי סמואל הוא אחד הגנים הגדולים ביותר בגדה המערבית. אתר העתיקות והמרכז הדתי הנמצאים בשטחו הפכו לכלי בחזית המאבק נגד תושבי הכפר הפלסטינים, כאשר רוב אדמות הכפר מוכרזות כגן לאומי וכפרם המקורי של התושבים נהרס והפך לאתר ארכיאולוגי, עתידו של הכפר בסכנה. המקרה של נבי סמואל הוא ייחודי, בהיותו הכפר הראשון בגדה המערבית שהרשויות הישראליות גירשו את תושביו והרסו את בתיו לשם הפיכתו לאתר עתיקות. זהו גם המקרה הבולט ביותר של הכללת שטחים כה נרחבים מאדמות הכפר בגן לאומי על פי חוק הגנים הלאומיים, וזאת ללא הסבר מקצועי מניח את הדעת.

למדינה תוכניות גרנדיזיות לגבי חלק משטחי הכפר והיא עושה הכל כדי להצר את צעדיהם של התושבים, לנוון את חייהם ולגרום להם לעזוב.
התושבים יחד עם מספר ארגונים נאבקים כנגד תוכניות המדינה בתביעה לגנוז את התוכניות, לחדול מההתנכלויות ולאפשר לתושבי הכפר להתפתח ולחיות את חייהם על אדמתם מקדמת דנא.

 
ביום שבת 22.3.14 בשעה 11:00 נקיים ביקור וסיור לימודי במקום.

משך הסיור כשעתיים לחצי.
פרטים על הסעות ישלחו בהמשך.
להרשמה ופרטים: [email protected]