לא, לא סמרטוט רצפה. אפס.

אתה זבל. לא, לא זבל, המיץ של הזבל.

בשוק הכרמל יש צפרדעי זבל גדולים, שמתמלאים כל היום בכל הסחלה של השוק, ובסוף היום מרוקנים לתוכם את כל שאריות הבשר משוק הקצבים ואת כל הפירות הרקובים.

אלה הפחים הכי מסריחים שיש.

בתחתית שלהם מצטבר המיץ של הגועל נפש הכי מעוך ומסריח בעולם.

אז נכון המיץ הזה?

הוא יותר מנהיג מאהוד "אני אפס" ברק.

וואללה אם אני הייתי חבר מרכז מפלגת העבודה הייתי לוקח כמה חברים, חוטף את אהוד ממגדלי אקירוב, מפשיט אותו, מושח אותו בזפת ונוצות, ומוציא אותו לסיבוב בעיר, ועדיין לא היו מצליחים למחות את המוחטה מהפרצוף של מפלגת העבודה.

אהוד ברק חיסל היום את מפלגת העבודה.

המפלגה התאבדה בשידור חי.

פשוט חבורת אפסים.

כבר חשבתי שהפוליטיקה הישראלית לא יכולה להפתיע אותי יותר, והנה הוכיח אהוד "אני שטיח" ברק שתמיד יש עוד לאן לרדת.

אם למפלגת האבודה היה איזשהו שכל הם היו נותנים לאהוד "יש לי קטנצ'יק" ברק אקדח טעון, חדר ריק, ואת הזכות לסיים הכל עם איזשהו שמץ של כבוד עצמי.

למפלגת האבודה אין שכל.

מי ייתן ולא אצטרך עוד לעולם לשמוע את שמו של המושחת הקטן, בוז'י "הביזיון המהלך" הרצוג.

מי יגאל אותנו כבר מייסורינו ויפטור אותנו מעונשו של פואד "מצטער, הכיסא פשוט נדבק לי לתחת" בן-אליעזר?

מתי כבר תעלם מחיינו שלי "פה רקוב" יחימוביץ'?

כמה זמן עוד יעבור עד שנוכל סוף סוף להכריז:

נוחי על משכבך בשלום, מפלגה עלובה.

יימח שמך ושם זכרך.

התערוכה, שאצר יובל כספי, תפתח ביום שלישי, 2 בדצמבר, החל משעה 19:00, במוזיאון הקומיקס בחולון, רחוב ויצמן 61. קל מאוד להגיע מתל-אביב עם קו 3, שיוצא מהכרמלית, עובר באלנבי ויש לו תחנה ממש מול המוזיאון.

עבודה של Jewboy

התערוכה מציגה עבודות של כשלושים אמנים ישראלים מכל התקופות, החל מגרבוז ורועי רוזן, דרך דודו גבע ורחלי רוטנר, ועד אמני גראפיטי כ-klone ו-know-hope, שבכולן מוטיבים מעולם הקומיקס.

כותב יובל כספי בתיאור התערוכה: "תערוכת 'פוסט פופ' מבקשת לבחון את נקודות ההשקה בין המדיומים השונים והאמנות הישראלית העכשווית. ומנסה לברר מהם המוטיבים המושאלים, מנוכסים ומנוצלים מהז'אנרים הללו ומה האפקט שלהם על הצופה. הפיתוי הקסם העושר הצבעוני המתוק והילדותיות מכניסים אותנו פנימה לתוך הממלכה הגרפית השטוחה והפתיינית. קוי המיתאר (הקונטורים) השחורים שתוחמים צורה ויוצרים דמות שבאמצעותה הם מספרים לנו בדרך כלל סיפור בקו איורי וברור. אבל כעת הסיפור מסרב להיות מסופר והקו התוחם והמגדיר מתחמק מהצורה ומגדיר בעיקר את עצמו כקו רישומי תיאורי, אבל כזה שאינו מתאר...

הסיפוריות שנעלמה מאד מהאמנות העכשווית במודרניות ופינתה את מקומה למופשט ולמהותי, לצבע ולצורה, חוזרת דרך העבודות השונות המוצגות בתערוכה אך עקבותיו של הסיפור רק מרומזות והעבודות רחוקות מלספר סיפורים כחוברות הקומיקס וסרטי ההנפשה מהם הן שואבות את הדימויים.

כמה פופולאריות הן הדמויות המופיעות בתערוכה. הרי כולנו מכירים אותם מאז ומתמיד.

כולנו מכירים את מיקי מאוס ואת דונלד דאק את פופאי המלח את הדרדסים ואת משפחת סימפסון. אך הדמויות הללו כבר לא מזוהות רק כדמויות מסרטים מצויירים שמיועדים רק לילדים אלא דווקא כאייקונים תרבותיים שחוזרים ומופיעים בקולנוע ובפרסום, רוכבים על אהדתם הבלתי תלויה של מיליוני ילדים ברחבי העולם. עבור האמנים בתערוכה הם סמלם המובהק של התרבות המערבית והקפיטליסטית סמלם של אמריקה והתמימות הנעלמת של התרבות העכשווית."

אוי, אוי, אוי.

מה אני יכול להגיד?

אני כבר לא מופתע,

רק עצוב.

עצוב שדווקא מוזיאון הקומיקס, במקום לחזק את הרעיון שקומיקס הוא מדיום עלילתי עם מגוון רחב של אפשרויות וז'אנרים, הוא שמחזק שוב את הסטריאוטיפים הכי שליליים, שטחיים, ישנים ומטעים שמלווים את המדיום כבר יותר ממאה שנה.

הנה שוב מחוזק הסטריאוטיפ שקומיקס זה לא אמנות רצינית, אלא בסך הכל ערימה של מוצרי פופ מסחריים, שטחיים ורדודים, ואמני האמנות הנאצלת והגבוהה עושים לנו טובה שהם גואלים את הדימויים השטחיים מן המדמנה, ממסגרים אותם במסגרת מכובדת, וכך נותנים להם גושפנקא להתקבל בעולמם של בני התרבות הגבוהה.

שוב הקומיקס הוא לא אמנות בפני עצמו לא מדיום אמנות לגיטימי אלא רק סגנון גימור שטחי ורדוד, רק כר פורה לאמנים "רציניים" יותר, כדי שיהפכו את הסגנון השטחי והרדוד לאמירה אמנותית לגיטימית ורב משמעית.

שוב אומרים לנו שקומיקס הוא ילדותי, שטוח, מתוק וצבעוני. שוב הקומיקס זה רק דמויות חמודות ומסחריות לילדים בלבד, ושוב הקומיקס זה רק אמריקה והקפיטליזם, כאילו מעולם לא הגיעו לכאן מעבר לים קומיקס מצרפת, איטליה, בלגיה, יפן.

החלפתי דוא"לים עם גלית גאון, אוצרת ראשית ומנהלת המוזיאון. היא כתבה שלדעתה ביקורת על תערוכה צריכה לבוא אחרי שרואים את התערוכה. אבל הביקורת שלי לא מתייחסת לאיכות העבודות, טובות או גרועות ככל שיהיו, רק לקונספט של התערוכה, כפי שהוא משתקף מהטקסט באתר המוזיאון ומהכתבות הרבות שהיו עליה בסופ"ש.

גלית גם הזמינה אותי לדיון שיתקיים ביום שישי ה-19 לדצמבר בהשתתפות יאיר גרבוז, רועי רוזן וטלי תמיר.

בד"כ אני שונא פלסף מהסוג הזה, אבל אולי יש פוטנציאל ללכת מכות מילוליות עם גרבוז. נראה אם יהיה לי כוח להטריח את עצמי לחולון ביום שישי ב-12:00 לפנות בוקר.