בשתי מילים: היה כייייייייייייייף!

ביותר מילים:

הייתי כבר כמה פעמים באינדינגב, פעם ראשונה שלי ביערות מנשה. לא יודע
איך, לא יצא לי קודם. אין טעם להמנע מהשוואות, אז לא אמנע.

1. ליינאפ

לאינדינגב ליינאפ נוצץ יותר, עדכני יותר, מגוון יותר, ניסיוני יותר.

ליערות מנשה ליינאפ מעט מיינסטרימי יותר, יותר מתאים למשפחות ולתושבי
הפריפריה וטיפה פחות לחובבי מוזיקה תל אביביים ו\או מעודכנים. ולמרות זאת, כמי שמשייך את עצמו לזן האחרון, לא היה לי משעמם בכלל ונהניתי לגלות מלא הרכבים מעולים שלא שמעתי עליהם מעולם קודם לכן, וגם כמה כוכבי אינדי מוכרים ותמיד מעולים (מאלוקס, עמי שלו, חגי פרשטמן ושות').

בהתחלה היה מוזר שאנחנו לא מוקפים בקהל המוכר מהופעות תל אביב, בהמשך זה דווקא היה מרענן שזה פסטיבל באווירה קצת שונה ובלי אוברדוז של היפסטרים מעקמי אפים. מצד שלישי יש גם קיבוצניקים מתלהבים מעצמם ומעצבנים אז זה מתאזן.

מצד אחד, היה מעט מבאס שהמופע המרכזי של יום שישי בערב היה הקספרים, עם
שירים בני 20. מצד שני, כמי שהיה בן 17 כשהשירים האלה יצאו, יש לי פינה חמה מאוד
בלב בשבילם, ורקדתי ונהניתי ושרתי את כל השירים. וכשהיה שלמה גרוניך פשוט הלכנו
לבמה אחרת. לא שיש לי משהו נגדו, הוא מוזיקאי ענק, אבל אני לא מגיע לפסטיבל בשביל הופעה שלו.

בעיה אחת מרכזית עם הליינאפ של יערות הכרמל השנה הייתה ריבוי של הרכבי
פיוז'ן-מוזיקה ערבית: ערבית עם אלקטרוני, ערבית עם Fאנק,
ערבית עם סול, ערבית עם ביג באנד, ערבית עם כלייזמר, ערבית עם כל דבר. הרבה מהרכבי הז'אנר היו מעולים (Cut & Bass, רמזיילך למשל), אבל לראות כמה כאלה ברצף זה כבר נהיה משעמם.

ובאותו עניין, חסר בידול ז'אנרי בין הבמות.

2. סאונד

ועוד יתרון ענק של יערות מנשה: סאונד מעולה בכל הבמות. וזה הכי לא
מובן מאליו. אני לא זוכר מתי הייתי בפסטיבל חוץ שהציג כזה סאונד נקי ומאוזן בכל
הבמות, כמעט בלי גליצ'ים, לפחות בהופעות שאני הייתי בהן. באינדינגב, בהשוואה,
במקרה הטוב מצליחים להגיע לסאונד סביר באמצע ההופעה. במקרים אחרים הסאונד נשאר גרוע לכל אורכה. אני לא זוכר איזה חברה עשתה את הסאונד השנה, אבל צריך לברך אותם על הצלחה כבירה.

3. מיקום, אקלים ואווירה

איזה כיף, פסטיבל שכולו מתחת לעצים! גם הבמות, גם הדוכנים, גם מתחם
האוהלים – הכל בצל! איזו הקלה! וזה גם על הר – אז במאי עוד יש בריזה חזקה, קרירה
ונעימה רוב שעות היום, גם כשחם. עדיין היה חם, אבל לגמרי נסבל. מצד שני, זה קצת
משאיר אותך סחי, ואין את תחושת הניתוק המוחלט והטריפ של שלושה ימים שיוצר החום
המצמית של המדבר.

יתרון נוסף: מאחורי מתחם האוהלים נהנינו מנוף עמק יזרעאל, הגלבוע,
עפולה ונצרת. בונוס חזק. יש שם גם איזה מצפה\אנדרטה.

4. דוכנים

כאחד שבדרך כלל פותח באסטה של חומרים מודפסים, התבעסתי שלא הייתה
כזאת, למרות שאפשר להאשים גם את עצמי.

דוכני האוכל, לעומת זאת, היו גם היו, והיו
מבאסים תחת. ברבים מהם נמכר אוכל לא טעים במחיר לא נמוך, ובחלקם נמכרו תבשילים ממש
מקולקלים. מזל שהבאנו אוכל מהבית. גם חצי גולדסטאר ב-25 ₪ זה לא מעט, ועוד יותר
מעצבן שבאמצע יום שבת נגמרו או "נגמרו" כוסות החצי ומכרו רק שלישים
ב-20.

5. ארגון ותשתיות

מילה טובה: השירותים הכימיים אמנם היו מסריחים כרגיל, אבל נוקו בתדירות
גבוהה וב-90% מהזמן היו בהם גלילי נייר טואלט. זה לא מובן מאליו וזה חשוב. היו
שירותים וברזיות גם במתחם האוהלים וגם במתחם ההופעות, כל הכבוד.

מילה פחות טובה: המיניבוסים שקישרו בין מתחם החניה לפסטיבל היו מבאסים.
אנחנו עוד היינו יחסית ספרטאנים עם 2-3 תיקים לאדם, אבל משפחות עם ילדים נדרשו
לעשות סיבובי ציוד רבים והיה להם מתיש. כמו כן, היה צפוף מידי במיניבוסים עם כל
הציוד, אולי בשנה הבאה אפשר להוסיף לכל מיניבוס איזה עגלה עבור הציוד.

הבמות מוקמו באמפיתיאטרונים טבעיים עם מדרון מוצלח כך שיכולת גם לשבת
רחוק ועדיין לראות את הבמה, אבל ארמגדון ושורש היו בכל זאת מעט קרובות מדי, בדרך
כלל לרעת המופיעים בארמגדון.

6. ההופעות שאהבתי

ואחרי כל המסביב, הנה מה שאני זוכר שאהבתי, לפי סדר ההופעות (הגענו רק
בסביבות 21:30 בחמישי):

חמישי:

מגאסון -
שילובים של פרוג רוק, מטאל ועוד סגנונות, נשמע משעמם על הנייר אבל היו טובים מאוד.

Cut & Bass – אחת ההופעות החזקות בפסטיבל. שילוב של כלים חיים ואלקטרוניקה, מוזיקה
ערבית, פסיכדליה, פוסט-רוק, דאבסטפ וגרוב. בכמה מהשירים הופיעה איתם זמרת אדירה, קמילה מאזרבייג'ן, חיית במה
מדהימה.

שישי:

הוטל חליג'י – עוד הרכב רוק-ג'אז-אלקטרו-אוריינטלי, הפעם בכיוון בחרייני-אפריקאי,
שהיו טובים ומקפיצים אבל אנ'לא זוכר פרטים...

בינת אל-Fאנק – עוד הרכב רוק-אלקטרו-אוריינטלי, הפעם בכיוון Fאנק-תימני,
גם הם עם זמרת, תימניה מעולה וסקציית כלי נשיפה מקפיצה.

אחד שחור חזק – לא הופעת
מוזיקה, אלא דווקא הצגה! הרכב תיאטרון של פליטים מסודאן ואריתריאה, וגם אחד אשכנזי
שמשחק פליט שחור בהיפוך תפקידים משעשע, אולי כי את אחד השחקנים המקוריים השר גזעון
פלוגות הסער ימ"ש זרק לכלא. הצגה בסיסית, פשוטה, ישירה, מצחיקה-עצובה ומרגשת.
חבל שלא כל אזרחי ישראל ראו אותה.

אנסמבל חביבתי - עוד הרכב
רוק-ג'אז-אלקטרו-אוריינטלי, הפעם בכיוון מוזיקה ערבית קלאסית בעיבודים מודרניים
והשפעות בלקניות.

UBK של אורי כנרות – עוד הרכב רוק-Fאנק-אלקטרו
סימפולים-אוריינטלי. חזק, אבל פחות, משום מה. אולי כי החומרים מוכרים, אולי סתם כי
כבר היינו ברוויה קשה מהז'אנר בשלב הזה.

מופע הארנבות של ד"ר קספר – ראו לעיל. כמובן שלא נשארנו לשעמום
של להקת המיינסטרים רוק מרסדס בנד והסולן עם ההגשה הכי מפגרת ברוק הישראלי.

Electric Zoo  - אחת ההופעות החזקות. רוק אנרגטי עם קצת ניחוח סבנטיז.

DRUM & DIDG - יושב לו בחור אחד בשם יוגב חרובי במרכז
הבמה עם מערכת תופים מורחבת וסט של שלושה דיג'ים, ומרים הופעה כאילו היו חמישה
אנשים על הבמה. סוחף ורקיד כמו דראם אנד בייס, שורשי עם טעמי אדמה מובהקים
מהדיג'ים. חזק מאוד.

שבת:

The Betty Bears – לא אוריינטליסטי!
ניו-אורלינז סווינג, דיקסילנד וגרוב אמריקאי, רטרואי וסבבה.

עמי שלו והפרטיזנים עם חגי פרשטמן – החיה הרעה של ההופעות החיות מהמונוטוניקס עם הרכב
חדש והפעם עם טקסטים בכיוון אנטי ציוני מובהק! כרגיל מופיע בתוך הקהל, הוא שיחק פארודיה על מתנחל יהודו-אמריקאי פסיכוטי, מדבר ושר כמו אורי זוהר לפני ואחרי
המהפך, ועושה בלאגן. חגיגה ותענוג.

MALOX
– טוב, הם כבר מוכרים כהרכב ענק, למרות שהם שני אנשים בלבד על הבמה.
איל תלמודי רוקר על על הסקס, רוי חן מתופף חזק. רקיד, סוחף, עוצמתי, עמוק, רב רבדי
ואינסוף השפעות ורפרורים. מעולה.

ולסיום:

רמזיילך - אמיר, הטרמפ שלנו, חזר ואמר שהוא ראה אותם בשנה שעברה, ואין שום סיכוי
שהוא עוזב לפני ההופעה הסוגרת. ואני מודה לו על כך מאוד. כלייזמר-Pאנק אדיר, עם זמר לבנבן לבוש בשורטס
ושלייקס, שגם שר ביידיש וגם קורע את הקלרינט. אנרגיות בטונות, הומור בריא, זינוקים
לקהל, שי צברי כאמן אורח, דרך מעולה לסגור פסטיבל.

בעמוד הפייסבוק של הפסטיבל מצאתי רשימת רשמים של
אחד עמי פרידמן בטמקא. היה משעשע להשוות: לא ראיתי את רוב ההופעות שהוא סיקר,
שפשוט לא עניינו אותי.

ותודה למאיה אהובתי על הכל.

יש לי כמה התמכרויות, אבל ללא ספק הקשה וההרסנית מכולם היא ההתמכרות לאקטואליה. עם הקפה בבוקר אני קורא את הארץ, כלכליסט, פייסבוק וטוויטר, וככה כל היום.

כל בוקר אני קם לעוד חמש מאות ידיעות חדשות על המכות שמנחיתים עלינו הקואליציה הפונדמנטליסטית-פאשיסטית-אולטרא-קפיטליסטית של חבורת השקרנים הגזענים הנפוחים, ביבי בנט ולפיד.

הם מכים בנו יום יום, שעה שעה, וכמה שאנחנו מוחים ומפגינים, אין לנו באמת תשובה. 

היום שמעתי שיר פאנק ישראלי חדש ומטופש במיוחד, שעינג את מוחי מאוד ולכן שמעתי אותו כל היום בריפיט.

לקראת הערב פתאום הבנתי שהפזמון מזכיר לי שיר אחר. מייד החל מרוץ קדחתני למצוא את השיר המקורי, ביצוע סיקטיז של קולות ואורגנים ליצירה ידועה של באך. לא מצאתי ביוטוב. התחננתי בפייסבוק למישהו עם קצת הכרות עם יצירות קלאסיות מוכרות שאפשר יהיה להתקשר ולשיר לו, אך לשווא. התקשרתי לאבא, ואחר כך לאמא. אמא נתנה שם של איזה להקה קולית מהסיקסטיז אבל לא מצאתי אותה ביוטוב.

הטירוף לא הרפה. הייתי חייב למצוא. התחלתי להריץ במוח כל מי שאני מכיר שאולי יש לו נגיעה למוזיקה קלאסית. פתאום נזכרתי באסף ארמוזה, אותו מלחין גאון שכתב את המוזיקה למחזמר האנימציה עטור השבחים חלודה. לא דיברתי איתו איזה עשור. חיפשתי אותו ב-144, קיבלתי מספר בזק, התקשרתי. זה היה בית הוריו. אמא שלו הייתה מאוד נחמדה ונתנה לי את מספר הנייד שלו.

איך שאסף ענה התנפלתי עליו מייד עם הבעיה שלי. אסף לא התרגש בכלל ונענה לאתגר בשמחה, והבטיח שתכף יחזור אלי. חיכיתי חיכיתי, שמעתי את שיר הפאנק שלי עוד 10 פעמים. התקשרתי לחיה, והיא הזכירה לי את הסווינגל סינגרז, אותה להקה קולית שכבר חיפשתי ביוטוב שלה ללא הצלחה. חזרתי אליהם, והפעם הרבצתי לזהב.

זאת היצירה שחיפשתי, קורל של באך. כאן זה בביצוע הסווינגל סינגרז: https://www.youtube.com/watch?v=yy8ka_6loJQ

אבל בזה שאני מחפש הכוכב הוא אורגן חשמלי, סינתי או מוג, מלווה בשירה ללא מילים.

עדכון: דביר וולק אמיר אדר מצא לי - הצ'רצ'ילים כמובן! https://www.youtube.com/watch?v=Pm_dcy2ffGM

וזה השיר שפזמונו הזכיר לי את היצירה ההיא: https://www.youtube.com/watch?v=NhB-ciJL0yE

השיר הזה הוא התשובה שחיפשתי לביבי, בנט ולפיד.

אני חושב שמי שישמע את השיר לא יתקשה להבין למה אני חושב ככה.

בוא לבר, חיבבתי אתכם מאוד כבר קודם, אבל עכשיו אני מעריץ. וזהו.

נ.ב. ותודה לקוואמי שבטח אצלו שמעתי את השיר לראשונה בתוכניתו המופלאה ברדיו הקצה.

נ.ב.ד וככה כדי לסגור את המעגל ולהניח את הדובדבן בראש גבעת הקצפת, שימו לב מה קורא אלינו באך ממעמקי העבר: ליצירה שלו קרא "עורו הישנים!"

"במלאת 100 שנה ליסוד העיר מטרופולינה, החליט ראש העיר לארגן מופע של התזמורת העירונית. 'בכל זאת לא כל יום מגיעים לגיל 100,' חשב לעצמו. ומאחר שהיה מדובר באירוע חגיגי כל כך, החליט להזמין מוזיקאית בעלת שם עולמי, שתחבר יצירה במיוחד לרגל המאורע."

ליברטה דל פסטה ליאנה היא מלחינה יוצאת דופן, כיוון שאינה יוצרת יצירות לכלי נגינה רגילים, ודרכי עבודתה חדשניות ומקוריות, הכוללות הקלטה של רעשי הסביבה.
במהלך השבוע שבו ליברטה נמצאת בעיר ועובדת על היצירה, עוקב ראש העיר, בור מוחלט בענייני מוזיקה, אחר מעשיה ונלחץ מאד כיוון  שהיא "כל היום יושבת רגל על רגל ולא עושה כלום".
המתח מגיע לשיאו כאשר כל העיר מתכנסת להקשיב ליצירה בערב חגיגות ה-100.

איך מלחינים יצירה לעיר? מדוע עלתה ליברטה לבמה עם מכשיר שחור קטן? ומה יעלה בגורלו של פפו, ראש העיר?


כך מתוארת "סימפוניה של עיר", היצירה של מיה דנון, מוזיקאית אלקטרונית (זה בלוג המוזיקה המגניב שלה: החדר האלקטרוני שלי) ובת זוגה אלינור דוידוב, עיתונאית טלוויזיה ופרינט (טייםאאוט, לונדון וקירשנבאום) ופעילה חברתית. היצירה כוללת סימפוניה עירונית מהקלטות רעשי העיר שהלחינה מיה דנון, ספר שאיירה המאיירת ליהי יעקב, ותסכית שמקריין ירון לונדון.

בסך הכל מיה ואלינור הצליחו לארגן לעצמן יחסי ציבור לא רעים בכלל, אז סביר שכבר קראתם\שמעתם על הספר והתסכית שלהן, וסביר שמה שקראתם היו תשבוחות נלהבות מכל עבר, ובצדק. בכל זאת אני רוצה לכתוב על סימפוניה של עיר גם אצלי בבלוג, אולי כי בימים שבהם אני בדיכאון והמוטיבציה שלי ליצור ולהוציא לאור נמוכה במיוחד, אני מתפעל מהיכולת של מיה ואלינור להוציא לאור בצורה עצמאית לגמרי כזאת יצירה מורכבת, עשירה ומולטימדיאית וגם לקדם אותה בעצמן ולמכור אותה ישירות לצרכן דרך הרשת ובחנויות העצמאיות, ללא הפצה ברשתות הגדולות.

בין השאר אני מתפעל מהיכולת של היוצרות לקחת מוזיקה אלקטרונית מסומפלת שנמצאת בשולי התרבות ולארוז אותה באריזה שתקל עליה מאוד להכנס למיינסטרים בלי שום בעיה, ובייחוד עם קולו הערב של לונדון להפוך את סימפוניה של עיר לסוג של אינסטנט קלאסיק.

את הספר עוד לא ראיתי אז קצת קשה לי להגיד משהו על האיור, אבל אני מאוד אוהב את הקומפוזיציה של האיור שלמטה פה.

אז לתסכית ניתן להאזין חינם באתר המושקע (למה כתוב יוצרים ולא יוצרות?), ואת הספר אפשר לרכוש אונליין, או באחת החנויות העצמאיות בת"א ובירושלים.

וחוצמזה בשבת ה-6.10 יש חגיגת השקה בלאביט נחלת בנימין ב-11:00 בבוקר, הכניסה חינם, תהיה הפעלה לילדים בקומה השניה, ובוודאי תוכלו להתחכך בידוענים כאלה ואחרים, ובטח גם מלא בחורות יפות מהטלוויזיה.

נ.ב. כבר חודש שעובדים בכביש ברחוב שלי: רעש אימים של משאיות ושופלים, הצפצוף הנורא שלהם כשהם נוסעים ברוורס, קדיחת האספלט, חפירות. זה הולך להמשיך ככה עוד איזה ארבעה חודשים. כבר התחלתי להתרגל, אולי בסוף אני באמת אחשוב שזאת מוזיקה נפלאה.

מדבר.

אריאל קן, פאולינה פוגל, כנרת לוריא וניר מטרסו.
אקורדיון א', טאמבורין, מטאלופון, שייקר מאורז ומוסקט, אקורדיון ב', גיטרה חשמלית א', סנייר, יוקללי, היי-הט, סנייר צעצוע, באס, גיטרה חשמלית ב', מנדולינה, גיטרה אקוסטית, מצילה קטנה.

הייתי בהופעה בצימר. לא ידעתי איך הם יהיו. הייתי בהופעות של פאולינה וניר בעבר, אבל אני חושב שזה היה בהרכבים אחרים, אולי אני טועה, לא זוכר.

היה טוב.

את ניר מטרסו אני מכיר כבר הרבה שנים מפנזיני קומיקס ומלהקת המהפכה המיותרת ז"ל. את פאולינה פוגל אני מכיר גם כן דרך הקומיקס, ואח"כ מתאגיד האופנה והקומיקס 220 וולט.

מזמן לא הייתי בצימר, פעם ראשונה שלי בצימר המורחב מאחורה. קצת יותר גדול ופחות צפוף, יותר מאוורר ונעים, ועדיין מחיר הכניסה 10 ₪ ומחיר החצי גולדסטאר 10 ₪, ובקהל יש 30-50 איש.

אני אוהב את הצימר. תמיד בהתחלה יש תחושה של מסיבת כיתה של היפסטרים שכולם מכירים את כולם חוץ ממך, אבל זה מתפוגג אחרי הבירה הראשונה. חוצמזה גם אני מכיר שם כמה פרצופים.

בהתחלה קצת בעיות סאונד, אבל אחרי השיר השני הסאונדמן נזכר להדליק את הרמקול האחורי ואז הכל התיישב כמו שצריך והם נשמעו טוב וזה התחיל לרוץ ולעבוד.

אם אני אנסה לתאר, מוזיקת לילה חולמנית, הזכיר לי סטריאולאב בגרסת לייב רזה.

וזאת הייתה חתיכת מחמאה, אם לא הבנתם.

פסקול נהדר לנסיעת לילה במדבר.

פה ושם קצת יותר סוער.

גם שרו על מדבר באחד השירים, אבל זה היה מזכיר לי מדבר גם אם לא היו שרים על מדבר.

במוזיקה בשפות אחרות קל לי להתעלם מהמילים ולהתחבר למוזיקה. בעברית המוח שלי לא מרפה, ומתעקש להתמודד גם עם המילים. במילים קלישאות לרוב. לא חשוב, אני זורם.

פאולינה שרה טוב, ניר הייתי מעדיף שתשיר בקול יותר נמוך ותשמע פחות חנון אבל מה אני מבין במוזיקה.

כל שיר מתחלפים בכלים, האקורדיוניסטית הופכת לסולנית והמנדוליניסט נהיה מתופף וכן הלאה.

מעניין באמת אם יהיה לי כסף לאינדינגב או אם ישארו כרטיסים.

בקיצור נהניתי מאוד, אם זה לא היה ברור.

ואני מתנצל בפני ההרכב על הקישור הבא.

אמרתי מדבר? בינתיים במדבר, מיטב חיילי הצבא המוסרי בגלקסיה עורמים בני אדם גוססים על יריעות פלסטיק, וגוררים אותם למות לאט לאט במדבר. הבני אדם מתחננים שפשוט ירו בהם למוות, אבל לא. מיטב בחורינו רק מבצעים פקודות.

כל הכבוד, סגן אלוף דולב קידר, כל הכבוד, תת אלוף נדב פדן. כל הכבוד גם לנתניהו, ברק, ישי, גנץ, גרוניס.

אם היה צדק בעולם, הייתם כולכם גוססים עכשיו במדבר.

מכיוון שאין, תדליקו שטר של מאה דולר ותציתו עוד סיגר.